לאחר הניצחון הדי צפוי במשחק השלישי בסדרה, תתייצב הפועל ירושלים למשחק הקריטי ביותר עבורה העונה ביום שני בנהריה. קריטי לא רק עבורה (ועבור יריבתה כמובן, שתתקשה מאד לנצח במקרה של משחק חמישי), אלא עבור הליגה כולה משום שניצחון בעין שרה יכול לשנות לחלוטין את המומנטום של העונה ההפכפכה, ולהחזיר את האדומים לעמדה של מועמדת מובילה להנפת הצלחת – כפי שהם אמורים להיות.
הצרה היא שירושלים בעידן אורי אלון לא מצטיינת במיוחד במשחקים כאלה. היא הפסידה בשני גמרי גביע (בבית), בגמר פלייאוף אחד ובלא מעט קרבות חשובים במסגרת האירופאית, כשפעם אחר פעם נחנקים שחקניה המובילים ברגעי האמת ולא מראים אופי של אלופים. הפעם יצטרכו שחקניו של פיאניג'אני לגלות אופי שונה, לוחמני בהרבה וגם לשחק כדורסל איכותי יותר מששיחקו לאורך הסדרה ולמעשה לאורך העונה כולה.
לא ברור למשל מדוע "הבחור הצעיר", אחד בשם אמארה, שהעלתה הקבוצה מהספסל רץ מצד לצד כמעט בלי לגעת בכדור בהתקפה, למרות שמספרים שיש לו דווקא יכולות לא רעות, לא ברור מדוע דייסון המצוין מוצא שוב ושוב מהמשחק (לאחר שיובש לחלוטין בשני המשחקים הקודמים) וממש לא ברור מדוע ליאור אליהו, החלש והמדדה, משחק 26 דקות בהן הוא כמעט לא תורם דבר מלבד חורים בהגנה. מה שכן ברור הוא שמאמנה האיטלקי של סגנית האלופה לא יוכל להסתפק ביום שני בצעקות "דונט בי נרבוס", אלא יהיה חייב גם לנהל בצורה הרבה יותר חכמה את משחקה של קבוצתו.
סטודמאייר. חזר לשחק, אבל רץ מצד לצד ולא שותף (דני מרון)
מולו תתייצב כמובן יריבה קשוחה, מחוברת ומאומנת היטב, שמאד לא פשוט לגבור עליה כשאולמה הביתי מפוצץ באוהדים. Money time והפועל ירושלים הם שני מושגים שבדרך כלל לא הולכים ביחד. כדי שהעונה של האדומים לא תסתיים בעוד שלושה ימים זה יהיה חייב להשתנות.
מהפכה של שמחה
ברור לכולנו שמכבי ת"א התמודדה מול היריבה הנוחה ביותר בדרכה לשלב ארבע הגדולות, כזו שהגיעה לסדרה חצי מפורקת והתפרקה לחלוטין במהלכה. רובנו אף זוכרים שגם בעונה שעברה העפילו הצהובים לפיינל פור אחרי סוויפ קליל מול אותה בני הרצליה, ולא שוכחים מה קרה לאחר מכן בחצי הגמר – אבל הפעם ההרגשה היא שונה.
הסיבה הראשונה והעיקרית לכך היא העובדה שלראשונה מזה שנתיים וחצי נראים סימני שמחת חיים במועדון שרק לפני שבועיים היה מרוסק לחלוטין. האחראי הישיר לאותם חיוכים שנמרחו על פניהם של שחקני, אוהדי ואפילו כמה ממנהלי הצהובים הוא כמובן המאמן החדש אריק שיבק. בלי רעש וצלצולים, בלי שינויים מקצועיים קיצוניים ועם הרבה שכל וניסיון הצליח המאמן הוותיק להרגיע את המערכת ולהחזיר ללא מעט משחקניו את חדוות המשחק שאבדה להם בשלבים המוקדמים של העונה.
שיבק. הסיבה הראשונה למהפך הגדול במכבי ת"א (עדי אבישי)
אם נזכור גם שמשחקי הפיינל פור יערכו השנה במנורה מבטחים הביתי של מכבי, ובמצב העניינים הנוכחי בו מסתמן שייעדרו ממנו הקהלים הגדולים של חולון וירושלים, תשרור בהיכל אווירה ביתית לחלוטין עבור הצהובים, ואת העובדה שיריבותיה הצפויות עשויות להיות הקבוצות המדורגות 6, 7 ו-8 בליגה הסדירה, נקבל מועמדת ראשית לזכייה באליפות ולמעשה בדאבל בסיומה של עונה הזויה. אבל בדרך להנפה המיוחלת עוד יצטרך שיבק להתגבר על כמה מהמורות.
11 ימים ללא משחק יכולים להוציא קבוצה שסופסוף נכנסה למומנטום חיובי מהקצב שלה, משחק מול יריבה ראויה (תהא אשר תהא, חיפה או חולון) לאחר שלושת הטיולים מול הרצליה עלול להיות מוקש, וישנן גם כמה בעיות רוטציה. שיבק נמנע למשל מלשלב בין גל מקל לאנדרו גאודלוק, שני שחקנים שאוהבים מאד את הכדור ביד שלהם ומתקשים בשל כך לשתף פעולה. הוא גם החליט ללכת בכל הכוח על ראד ומילר בעמדות 3 ו-4, שמחזירים לו בינתיים בגדול ומנפקים מספרים מצוינים, אבל כשראד ומילר אין, פניני, סמית ולנדסברג אאוט. שלושת הוותיקים לא מהווים פקטור של ממש בעידן שיבק (כשהאחרון נמחק כמעט לחלוטין), אך המאמן יזדקק לניסיון ולדקות טובות של לפחות חלק מהם בכדי ללכת עד הסוף.
מילר מול הרצליה. שיבק הלך עליו בכל הכוח (עדי אבישי)
במידה שאייברסון ישוב למשחקי הפיינל פור יהפוך פניני למצרך מבוקש בשל החוק הרוסי (כרגע משחקים בעמדה 5 רק שחקנים ישראלים), ולנוכח יכולותיו של הקפטן במשחקי הכרעה רבים בעבר נראה שלא כדאי לוותר עליו, אבל כל אלה בעיות קטנות בהשוואה לאלה שהעסיקו את אנשי מחזיקת הגביע עד לתקופה האחרונה ובכולן נעים הרבה יותר לטפל לאחר שלושה ניצחונות קלילים ומשכנעים וכשהקהל והמומנטום לצדך.
דרושה התעלות
ההפסדים של הפועל חולון והפועל אילת במשחק מספר 3 לא היו מפתיעים במיוחד. שתיהן קבוצות טובות, אך רחוקות מלהיות מצוינות, שהפיקו מעצמן את המקסימום והגיעו לשיאן מעט מוקדם מדי (וקשה עד כמעט בלתי אפשרי לתכנן בדיוק מתי תגיע הקבוצה שלך לשיא, אלא אם קוראים לך אובראדוביץ').
חולון מתמודדת מול יריבה שלכל הפחות שווה לה מבחינת הכישרון והנהנית מהתעלות של שחקנה ג'ון דיברתולומיאו, ואילו אילת סובלת קשות מפציעתו של השחקן שחיבר אותה והפך אותה מקבוצה בינונית בתחילת העונה לקבוצה מובילה, רפי מנקו. זה כמובן לא אומר שאין לשתיים סיכוי להפוך את הסדרות. אופי יש לשתיהן, ובשפע, מאמנים טובים מאד יש גם כן. מה שחסר להן כרגע זוהי התעלות מצדם של השחקנים הישראלים המובילים שלהן. על אפיק ניסים עוברת עד כה סדרה איומה, ואילו לשלומי הרוש היה משחק ראשון מצוין ולאחריו שניים בינוניים ומטה. אילת וחולון זקוקות למנהיגות, לאופי ולתוצרת של השניים בכדי לשרוד את משחק מספר ארבע. בלעדיהם נוכל כנראה להתחיל להתכונן בתחילת השבוע הבא לפיינל פור מפתיע עד הזוי במיוחד.
מה דעתך על הכתבה?