1. הפועל באר שבע עדיין לא אלופה. היא צריכה ארבע נקודות מארבעה משחקים או שלוש מול מכבי תל אביב בשבת. אם תפסיד בנתניה, יכול להיות שהחגיגות יידחו עד המשחק בטדי בעוד שבועיים או אפילו עד המחזור האחרון. ב"ש עדיין לא אלופה, אבל היא תהיה.
באר שבע לקחה 18 נקודות מ-18 אפשריות בפלייאוף העליון, לעומת 19 בעונה שעברה וזאת כשהשיא בפורמט הנוכחי של הליגה עומד על 21. אי אפשר לדבר עליה במונחים של קבוצה שלא עומדת בלחצים. בניגוד לעונה שעברה, האלופה הביאה את עצמה למאני-טיים בשיא העמידות והמוכנות. היא סבלה בדרך, אפילו חוותה קריסת מערכות מנטאלית, אבל ידעה להתאושש.
הזכייה בעונה שעברה, הושוותה שלא בצדק לזו ההיסטורית של לסטר באנגליה. "אנחנו לא תופעה ולא הפתעה", זעם ברק בכר על ההשוואה. מאז לסטר נפלה, קלאודיו ראניירי מחפש קבוצה וכולם מבינים בדיוק למה התכוון בכר. האליפות הנוכחית תהיה, כשתגיע, יותר מרשימה מקודמתה.
המילה שהודבקה לאליפות אשתקד הייתה "עוצמתית". העונה צריך למצוא שם תואר חדש. לא סתם היסטורית, לא רק מרשימה, אלא "מפלצתית". באר שבע גילתה עליונות לאורך כל הדרך, שילבה את התואר עם קמפיין אירופי מוצלח ונתנה נוקאאוט ליריבה שלמרות כל הבעיות, הייתה חזקה ואיכותית.
שימו לב למספרים: באר שבע רחוקה ניצחון אחד מהשוואת כמות הניצחונות אשתקד ושניים משיא ליגת העל. אחוזי ההצלחה שלה גבוהים יותר והיא בקצב של שבירת שיא ליגת העל, היא כבשה יותר, ספגה פחות וגם בממוצע הספיגות היא בכיוון שיא ליגה. היו לה העונה שמונה ניצחונות בהפרש של שלושה שערים ומעלה והיא איבדה שתי נקודות בלבד בטרנר (1:1 מול הפועל תל אביב).
קלאודיו ראניירי. בכר זעם על ההשוואה לקבוצה שלו (gettyimages)
כשמסתכלים על הקבוצות הגדולות והמרשימות של העידן המודרני, הפועל תל אביב של דרור קשטן ואחר כך של אלי גוטמן, מכבי חיפה של רוני לוי ואלישע לוי ומכבי תל אביב של פאולו סוזה, רואים שבאר שבע לא נופלת מהן. במספרים, היא אפילו עולה על רובן. לכן, מה שקרה בעונה שעברה לא היה חד פעמי. באר שבע היא כוח קיים בכדורגל הישראלי. כוח שנמצא כאן כדי להישאר.
2. משחק האליפות. למרות האפשרות להכרעת התואר, משחק העונה הנוכחי, השמיני של בכר מול מכבי ת"א, הוא הפחות משמעותי מכולם. כמו שכתב אורי אוזן הבוקר בספורט1, זה משחק על כבוד, הגמוניה וסימון טריטוריה, אבל לא משחק על האליפות. מכבי ת"א חגגה בבאר שבע ב-1995 וב-20144 ומי בבאר שבע שטען השבוע שלא מעניינת אותו היריבה במשחק ההכתרה, כיבס מילים. זכייה בתואר במגרש של היריבה הכי גדולה שלך זאת הצהרה לדורות.
המלחמה הטקטית והפסיכולוגית בין שני המאמנים נדחקת לטובת מחשבות פילוסופיות. תחשבו על זה רגע. אם ריאל מדריד תזכה באליפות, מישהו יזכור את ההפסד בקלאסיקו? האם עונה ללא ניצחון על ברצלונה תפגע בחגיגות? ברור שלא. מצד שני, יש לבאר שבע הזדמנות להראות את כל ארסנל היכולות שלה, לנצח במשחק ללא לחץ יריבה שלא רוצה שיחגגו לה על הראש ולשלוח חתיכת מסר.
יוסי בניון מול בן ביטון באחד ממשחקי העונה. משחק על כבוד (דני מרון)
3. מאור בוזגלו. בשבוע שעבר דיברנו על קיץ שבו תנסה מכבי ת"א לערער את מאזן הכוחות. הפציעה הקשה של בוזגלו רק הפכה את העניינים למסובכים יותר. שימו לב למגדל הקלפים. מכבי חיפה חזרה לתכנית המקורית והסתערה לכיוון ליאור רפאלוב, מכבי ת"א לוחצת לסגירת העסקה עם עומר אצילי (אחרי שרונן קצב טס השבוע ל"משימת חילוץ" בגרנאדה) ואילו באר שבע קיבלה את הכוח לידיים.
בוזגלו סיפר על הצעה מטורקיה שהתפספסה, אבא יעקב מיהר להצהיר שמאור לא יסכים לחתום על חוזה לעונה אחת, אך למעשה, מדובר במבוא לשיחות שלום. רק שהפעם, הכדור בידיים של אלונה ברקת. לכאורה, יש לה את הכוח ללחוץ לכיוון ההצעה הכספית שמתאימה לה ולמשפחת בוזגלו אין קלף ביד. בפועל, היא צריכה לעמוד במבחן האנושיות. באר שבע עדיין לא יכולה להרשות לעצמה לוותר מקצועית על בוזגלו גם אם זה יחזור רק בנובמבר. להיפך, חוזה חדש עכשיו, לעמוד לצד שחקן ברגע קשה, יוציא את ברקת טוב וייתר כל טענה עתידית מצד משפחת בוזגלו.
מאור בוזגלו
4. מכבי נתניה. אחת הקלישאות החבוטות והמאוסות בכדורגל הישראלי היא ההגדרה שקבוצה מסוימת "חשובה לליגה". הפועל תל אביב, בית"ר ירושלים, מכבי נתניה. יו ניים איט, זה לא משנה. אצלנו, אם לקבוצה יש הרבה קהל, היא אוטומטית הופכת "חשובה" יותר מקבוצה עם פחות קהל, כמו הפועל רעננה או מ.ס אשדוד. התנהלות כלכלית או תוצאות על כר הדשא נדחקות הצדה לטובת אותו מונח מעומעם של "חשיבות". בגדול, זאת בדיחה עצובה. קבוצה צריכה להרוויח על המגרש ובהתנהלות שלה את הזכות לשחק בליגת העל ולסימפטיה ציבורית אין קשר לעניין. מצד שני, לשאלה האם ליגת ה-14 גדולה מספיק כדי להכיל ולאפשר הישרדות של קבוצות לא ראויות, התשובה חיובית.
מכבי נתניה ירדה ללאומית בגלל התנהלות כלכלית מחפירה וניהול רע של אנשים שבמקרה הטוב לא הבינו בענף ובמקרה הרע ניסו לרסק את המועדון. היא חזרה לליגת העל, למרות שפתחה את העונה במינוס תשע נקודות, כי הבינה מה שמעט מאוד קבוצות בישראל מבינות: למועדון כדורגל יש DNA מיוחד, זהות שמאפיינת רק אותו. ואם בונים קבוצה לפי הזהות שלה, היא בדרך כלל תצליח לממש את הפוטנציאל שלה.
העלייה של נתניה היא סיפור יוצא דופן. ערן לוי הודה השבוע שבקיץ לא היה כלום והוא עצמו הגיע "למבחנים" יחד עם חבורה אלמונית של צעירים מליגה א'. סלובודאן דראפיץ' בנה תלכיד של שחקני בית, שחקני רכש לא מוכרים מליגות נמוכות, זרים צעירים, הלביש הכל על דיא סבע ולוי והוסיף ותיקים שכמעט לא היו פקטור מקצועי כמו אמייה טגה, ברק בדש, רביד גזל ורועי דיין. אם תשאלו את אוהדי מכבי נתניה, הם יגידו לכם שזו קבוצה טובה יותר מהגלאקטיקוס של יוסי מזרחי שדרסו את הלאומית לפני שלוש שנים. יש לזה סיבה: הכל מסתכם בזהות.
שחקני מכבי נתניה חוגגים במשחק העלייה. סיפור יוצא דופן (אודי ציטיאט)
הבעלים אייל סגל הוא אוהד שהמשיך לשבת ביציע האוהדים לאורך כל העונה. כאוהד, הוא יודע מה חבריו רוצים לראות. הבחירה במאמן שחושב כמוהו, חי את נתניה ומבין איך הקבוצה הזאת רואה את עצמה, עשתה חצי עבודה בדרך לעלייה. במקומות כמו נתניה לא יעבוד טקטיקן שחושב הגנה, אלא רק מאמן שמסתכל על מכבי נתניה כקבוצה גדולה ומשחק בהתאם. זה בדיוק ההבדל, אגב, גם בין רן בן שמעון לשרון מימר בבית"ר ירושלים. להבין את הזהות ולא להילחם בה.
לסגל יש גם בעיה. הוא טיפוס חד, ישיר, שלא מסתיר את אשר על לבו. במובן מסוים, הוא לא שונה מסתיו שחם, שחשף את עצמו תקשורתית, ירה כל מה שהיה לו בבטן בפייסבוק, התקרב מדי אל השמש – ונכווה. שחם רץ על התדמית של הבעלים ההייטקיסט, השפוי, החדשני והמגניב ונפל על הדברים הכי קטנים: התנהלות מול תקשורת וקבלת החלטות שהושפעה מלחץ של קהל. ליגת העל תחפש שחם חדש ולסגל אסור יהיה ליפול למלכודת.
קל מאוד לעלות ליגה עם הרבה כסף. יותר קשה לבנות קבוצה שתתבסס בליגת העל ותישאר מאוזנת לאורך שנים. נתניה הגיעה לאן שהגיעה כי שפכה מיליונים ללא הכרה בתקופת אלי שגב. היא עלתה עם חשיבה אחרת ותצטרך לא להסתנוור גם בקיץ. היא כמובן זקוקה למהפכה מקצועית, שחקנים ירצו להגיע לנתניה בשביל הקהל, אבל אם בונים בלי לחשוב על זהות, אתה יכול למצוא את עצמך משלם ביוקר על שחקני רכש שרק נראים נוצצים על הנייר. לפרטים: מכבי חיפה.
אז בימים הקרובים נשמע שוב ושוב את קלישאת ה"חשובה לליגה" בהקשר של נתניה ושל המאמי החדשה הפועל תל אביב. כי הרי גם במנהלת מפנטזים על מקסימום יציעים מלאים וצבעוניים. אבל המבחן האמיתי עוד לפניהן. נתניה עלתה בזכות כי היא בנתה הכל מאפס. הפועל ת"א תנסה להישאר בזכות, אבל גם אם זה יקרה, עדיין לא התקבלה ההוכחה שמדובר במועדון שמסוגל להראות ניהול יציב ותקין לאורך זמן, לשלם בזמן ולהחזיר חובות.
גם בליגת העל, נתניה והפועל ת"א הן קבוצות עם כוכבית. יש עליהן כתם שאולי יימחק או יישכח תוך שנה-שנתיים, אבל רק אם הן יוכיחו שמקומן בליגת העל מבחינה כלכלית. כי מעבר לסיפור הספורטיבי העצום של עלייה/הישארות עם מינוס תשע, יש כאן לקח שצריך להילמד. ועד אז, נתניה והפועל ת"א הן קבוצות שצריכות להרוויח את הזכות להיקרא קבוצות ליגת העל לגיטימיות.
מה דעתך על הכתבה?