התרוקנה מתוכן: הפועל ת"א הפכה לקבוצת אוהדים חסרת זהות

אוהדי הפועל ת"א
אוהדי הפועל ת"א | דני מרון

בעבר הפועל הייתה הבסיס והאוהדים שלה היוו את ה'מסביב', כיום אין שם כלום חוץ מקהל. לא פלא שהקריסה הובילה לליגה הלאומית

(גודל טקסט)
אני לא מכיר מראה מצמרר יותר מהקיר הצהוב של אוהדי דורטמונד. במשחקי החוץ שלהם זה קיר. בבית, ב"זיגנאל אידונה פארק", זה קירות, ארבעה קירות שסוגרים עליך מכל הכיוונים ואז זה הרבה יותר ממצמרר, אז זה כבר מחשמל. אני מרשה לעצמי למחזר שמות תואר שחיים סילבס, המאמן של רעננה, עשה בהם שימוש כשתיאר את תחושותיו מול היציע האדום במשחק הירידה של הפועל תל אביב בשבת. סילבס לא חידש דבר. כבר שנים מדברים על הקהל של הפועל במונחים האלה, וזה תואם במידה רבה גם את התחושות של הקהל הזה לגבי עצמו. 


יש טעם לחזור ולהדגיש את המובן מאליו ביחסי קהלים -קבוצות. המובן מאליו הוא שמועדון כדורגל בנוי קודם כל סביב הקבוצה. היא הבסיס, והאוהדים זה מה שמסביב. הקבוצה היא התוכן, היא המהות, האוהדים, הם רק רעשי רקע. 


הקבוצה, כל קבוצה, הוקמה מתי שהוקמה בידי כמה, בודדים, בעלי רעיון שהיו מספיק שאפתניים כדי לקדם אותה וליצוק לתוכה תכנים: מקצועיים, אידיאולוגיים, לא חשוב מה. גייסו שחקנים, מינו מאמנים, הצמידו לה סמל, בחרו לה צבעים, הציגו אותה לציבור הרחב, מי שרצה הצטרף. אלה שבחרו להצטרף הגיעו לקבוצה שעמדה על תלה, היא קדמה להם. 



אוהדי הפועל תל אביב במשחק הירידה מול רעננה (דני מרון)


בין הקבוצה לבין הקהל שלה מתקיימת מערכת יחסים מורכבת. מקובל לומר שאוהדי קבוצה הולכים אחריה "באש ובמים" אבל זה בולשיט. מתוך כלל האוהדים שלה, אחוז מצומצם מלווה אותה באש ובמים. המסות, הרוב, מכבדים את קבוצתם כשהיא מכבדת אותם. אם לא הם משהים את עצמם, תופסים מרחק, הקבוצה ממשיכה להתקיים, אולי היא תתעשת ותחזור לעצמה, ואולי אז הם יחזרו ויצטרפו לאלה שליוו אותה "באש ובמים". 


אבל גם אלה שחזרו והצטרפו היו ונשארו אוהדים והקבוצה המשיכה להתקיים גם בלעדיהם, כי כל עוד יש קבוצה יש מועדון. ואם יש מועדון אז הוא שם, הוא עומד, והם יכולים להצטרף או להדיר את עצמם כרצונם. ובמילים הרבה יותר פשוטות: האוהדים לא כאלה חשובים – הקבוצה חשובה. 


ה"מה קודם למה?" ו"מי יותר חשוב?" מומחש בצורה הכי בוטה בספורט המקצועני האמריקאי: בא אדם, קונה קבוצה שפעלה באותו מקום, באותה עיר, באותה מדינה, מאה שנה לפני שהוא נולד ומעביר אותה למקום אחר. "אתם קטנים מדי בשבילי", הוא אומר לדורות של אוהדים שקשורים לאותה קבוצה, "אתם רוצים לראות את הקבוצה שלכם? טוסו שש שעות כדי לראות אותה. נשמור לכם כמה כרטיסים בצד למקרה שתחליטו. נו הארד פילינגס, שם השוק יותר גדול". 


זו דוגמה קיצונית למקומם של האוהדים בביזנס הזה, אבל צריך להביא אותה בחשבון, כי זה החלל שאוהדי הפועל מתקיימים בתוכו, אלה הם כלליו, אלא שכלליו לא מקובלים עליהם. אני לא יכול להצביע במדויק על נקודת הזמן שבה הפועל תל אביב חדלה להיות מועדון שבבסיסו תוכן, קבוצה ומסביב לה אוהדים, והפכה להיות מועדון אוהדים נטו, שמעודד בטירוף ומלווה, לא חשוב לאן, בלון של אוויר חם. 



שחקני הפועל ת"א במשחק הפרידה מליגת העל (דני מרון)


היו שנים, גם בעת החדשה, שבהן הקהל של הפועל מיקם את עצמו נכון ליד הקבוצה שלו, לצדה ומאחוריה, לא תקע את עצמו בפרונט, אפשר לדברים לקרות. התוצאה שהתקבלה הייתה מועדון כדורגל שרשאי לשאת את השם "הפועל תל אביב". זכורות לי התקופות של קבוצת תאומים, סמי סגול, וכן תקופתו של אלי טביב. היו להפועל קבוצות גדולות שנתמכו על ידי הגוש האדום הססגוני, זה היה מצמרר, כמו שסילבס אומר. אבל אוהדי הפועל סילקו את כולם, רק הם נשארו. 


כשמתבוננים בזה מהצד, מהזווית הנכונה, כך זה נראה: המוני אדם מצוידים, לבושים, ענודים, ממלאים מגרשים, בשביל מי? בשביל מה? מה הם רואים? מה הם מציגים? וככל שהקבוצה עלובה יותר, אפסית יותר, כך הם הולכים ומתנפחים.

 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי