אני מרשה לעצמי להניח שמרבית שחקני סגל הנבחרת הישראלית בכדורגל יכולים להשיג לעצמם חוזים בליגות הבינוניות באירופה וחלקם הגדול גם יספק תמורה למעסיקיו. מעטים יטביעו חותם אבל מרביתם ישרדו את הקריירות שלהם אם יתעקשו עליהן ויש די והותר דוגמאות. במובן זה סגרו השחקנים הישראלים את הפערים שבינם לבין הדרג באירופה שאליו הם שייכים – דרג רביעי, קרוב יותר לחמישי מאשר לשלישי – גם לשחקנים בדרג הזה יש ביקוש בליגות הפחות מעניינות באירופה.
הישראלי מונח, אם כן, במקומו: יש טובים ממנו, יש כמוהו, יש פחות טובים, אבל הוא שייך, הוא הרוויח את מעמדו ביושר: ראו אותו, נחשפו ליכולות שלו, החתימו אותו. כמו את הלטבי, המקדוני, האיסלנדי, הקזחי, הגיאורגי, גם הישראלי.
******
יש לישראלי מגבלות יכולת ברורות, רואים את זה, אבל לא זה מה שגורם לו להיראות כפי שהוא נראה במדי הנבחרת, ורק בנבחרת, כי במדי הקבוצות שלו – המקומיות או הזרות – הוא נראה יותר טוב. לישראלי, במדי הנבחרת, אין מסורת שמחייבת אותו, שמאלצת אותו להמשיכה, שהוא גאה בה. הוא לא חוליה נוספת, הבאה, בשרשרת הישגית כלשהי. הוא בסך הכל ממשיך את דרכם של קודמיו לדורותיהם.
אלישע לוי. לשחקן הישראלי אין מסורת (דני מרון)
כשבופון נותן הופעה אקסטטית בשעה שההמנון האיטלקי מתנגן, אין להסיק מזה שהוא פטריוט כזה גדול. לי זה נראה שהוא גאה להיות ממשיך דרכם של גדולי הכדורגל האיטלקי שייצגו את ארצם לאורך השנים. זה תקף גם לגבי שחקני נבחרת פולין כשהם עומדים במרכז המגרש, רגע לפני שהכל מתחיל, סביבם 80 אלף איש מנופפים בדגלי אדום–לבן, וכל זה במשחק לא קריטי עבורם – נגד רומניה. הפולני העכשווי הוא עוד חוליה בשרשרת של אתלטים גדולים שייצגו את ארצם לאורך עשרות שנים. המאמץ, המחויבות שהאיטלקי או הפולני ייתנו בהמשך, היה אפשר לראות אותו כבר בנגינת ההמנונים. להיות ממשיך דרכם של גדולי הכדורגל בפולין או באיטליה זה מחייב את כל מי שלובש את המדים הלאומיים.
בופון. האם הוא אכן פטריוט? (gettyimages)
**************
הרבה מאוד נבחרות הציגו את מרכולתן בסוף השבוע האחרון במסגרת הבתים המוקדמים למונדיאל 2018. חלק גדול מהן משתייך פחות או יותר לדרג של ישראל. התמונה ברורה. אלו נבחרות שלא עדיפות על ישראל באף אספקט של המשחק, אלא באחד: שחקניהן יודעים מה המעמד דורש מהם, למה הם מחויבים, הם רק מגיבים. במובן הזה הישראלים מציגים גישה שלא מקובלת באף נבחרת – גם לא ליכטנשטיין ואנדורה: they don't give a shit.
העידן הנוכחי מתאפיין בכך ששחקני מרבית הנבחרות, גם השוליות, לא משחקים בארצם ולא חיים בה. הם אינם עומדים לרשות מאמני הנבחרות ולרשות המסגרת – כלומר ההתאחדות המקומית. זו גם הסיבה שלא נראות נבחרות גדולות, שאת הכדורגל הגדול רואים ברמת הקבוצות. אין נבחרת שמורכבת משחקנים שהמחויבות הראשונית, הבסיסית, שלהם למדיה שונה מזו של השחקנים הישראלים. כולם מחויבים קודם כל למקומות העבודה שלהם, אבל זה לא משפיע על הגישה כשהם משחקים במדי הנבחרת.
מה קורה לישראלים, ללגיונרים – כפי שהם מכונים – שבמשך כל השנה עומדים בתקנים האירופיים המחמירים גם אם בליגות הפחות מפותחות? המסגרת שם מחייבת אותם – כאן לא. אין כאן שום מסגרת כזאת, ההפך. המסגרת כאן משדרת להם שאפשר להרפות, להוריד הילוך. זה לא יהיה ניכר בקילומטראז' שהם יעשו במהלך המשחק, הם יבואו לעבודה ויעשו את התנועות המתבקשות, אבל הן ריקות מתוכן. זה כי אין מסורת שמחייבת אותם, שתובעת מהם. הם רק עוד חוליה בשרשרת של לוזרים שאיננה נגמרת. היא לא החלה בתקופתם והם גם לא יהיו אלה שיקטעו אותה. היא תימשך. הם יהיו ממשיכיה הנאמנים.
*********
נבחרת ישראל, ממש כמו כל קבוצת כדורגל, לא נהנית מאהבה ומאהדה ללא תנאי. היא צריכה להוכיח שהיא ראויה ואז היא מקבלת את היחס שהיא כל כך כמהה אליו, כולל היחס של הקהל ושל התקשורת. ההיסטוריונים של הכדורגל הישראלי מדברים על שתי נבחרות, בתקופות שונות, שבעבורן היה שווה לעמוד על הרגליים ולשיר את ההמנון בקול גדול – אם זה קנה המידה למחויבות, ולא בטוח שזה קנה המידה, שכן אני כבר ראיתי לא מעט שחקנים, זידאן ביניהם, ששפתיו בקושי נעו לנגינת המרסייז, אבל כשהמשחק התחיל, ניצוצות ניתזו ממנו.
ההיסטוריונים שלנו מציינים את הנבחרות של גיולה מאנדי בתחילת שנות ה-60 ושל עמנואל שפר בסופו של אותו עשור ותחילת העשור שלאחריו. שתי הנבחרות האלו באו בסמיכות זו לזו. נגמר העידן של סטלמך, התחיל העידן של מוטל'ה. שני אלה עמדו במרכזן של נבחרות ישראליות שהיו טובות בהרבה מהכדורגל בכללותו ששוחק כאן בתקופתם. אף קבוצה ישראלית של אותם ימים לא הייתה יכולה לעמוד במגרש אחד עם פרטיזן בלגרד או הכוכב האדום, אבל נבחרת ישראל ניצחה את יוגוסלביה. אף קבוצה ישראלית לא הייתה יכולה לעמוד מול יובה, מילאן או אינטר, אבל נבחרת ישראל הוציאה את הנשמה לנבחרת איטלקית גדולה במונדיאל של מקסיקו 70.
אוהדי הנבחרת. אין אהבה ללא תנאי (ערן לוף)
הדברים נאמרים כאן בדיעבד, אבל אם לשתי הנבחרות האלו, שבאו בסמיכות זו לזו, הייתה ממשיכת דרך אז אולי הייתה נוצרת כאן מסורת שגורמת לאיתן טיבי להסתער על האלבני כמו בולדוג ולא לסובב אליו את הגב כשהוא בועט לשער. אבל מסורת כזו לא נוצרה ומאז, ולכל אורך השנים תחת כל המאמנים, מקומיים וזרים, זו נבחרת של הבלחות מקריות: פה משחק טוב, שם הישג כלשהו שנמחק מיד על ידי השפלה מהדהדת. גם בקמפיין הנוכחי היו לישראל הבלחות, אולי עוד יהיו, אבל הטעם שנותר בפה פשוט נורא. אין מראה מדכא יותר משחקני כדורגל שנגררים באוזניהם לכר הדשא רק כדי להיות החוליה הבאה בשרשרת של כישלונות.
******
העידן הנוכחי בספורט מדגיש ניהול. זה כבר ברור שהיכולות האישיות של הספורטאים, שאותם הם מביאים מהבית, יביאו אותם לאן שיביאו אבל לא יותר רחוק. הידע שנצבר סביבם ואופף אותם הוא זה שממקסם את היכולות שלהם ומביא אותם לרמות אחרות. זה בנוסף לכישרון. אנחנו יודעים, זה כבר הוכח, ששחקנים הם סך כל מה שהסביבה שלהם מפיקה מהם. לכן כשגולדן סטייט משחקים את הכדורסל שהם משחקים, אז השאלה הראשונה שנשאלת היא מי בנה את זה. הרי מישהו בנה את זה. זו שאלה שמביאה אותך לקצה הפירמידה, לזה שזיהה את סטיב קר והצמיד אליו את השחקנים שהצמיד. סטיב קר לא היה בחירה מובנת מאליה כפי שסטף קרי, קליי תומפסון, אנדרה איגואדלה ודריימונד גרין לא היו.
במונחים של קבוצות כדורגל, נבחרת ישראל זו קבוצה מחורבנת. היא לא יותר טובה מהכדורגל שמשוחק בליגת העל, היא פחות טובה. אם נשווה אותה לקבוצות ליגת העל, אז באר שבע ומכבי תל אביב טובות ממנה בהרבה, מחויבות ממנה, מקצועיות יותר בגישה, והרבה יותר הישגיות. לא תראה בבאר שבע או במכבי כזה מופע של חוסר אונים כפי שהנבחרת הציגה נגד אלבניה. הנבחרת היא כמו מכבי חיפה של השנים האחרונות, כמו מכבי בעידן לוני הרציקוביץ', כמו באר שבע בעידן של זינו. כל מי שמגיע לשם – מת.
************
אני מאוד אוהב את הגישה של אלישע לוי לחיים. אדם סולידי, רציני, הגון, ישר, גלוי לב, ערכי, נקי מבולשיט, נטול אגו. אלישע חריג בנוף המקומי, לא רק בכדורגל, בכלל. אין אנשים כאלה. אני מעריך את הדרך שעשה בחיים עד שזכה להכרה, המקומות שעבר בהם, המבחנים שעמד בהם, האילוצים והקשיים שחווה והתגבר, משך הזמן שנדרש לו להתבשל עד שזכה בתפקיד. וזה קרה רק אחרי שבאמת לא נשאר אף אחד אחר שהיה ראוי. אני מביא בחשבון מול מי הוא התמודד על התפקיד: קלינגר, אוחנה, בן שמעון, לוזון – כל האחרים היו כבר ונכשלו. נשאר אלישע, הגיע לאלישע. וכשאני מביא זאת בחשבון ונזהר זהירות רבה שלא לפגוע בכבודו ובורר את מילותי בקפידה, אז צריך לומר עוד דבר אחד ביחס לאלישע: הוא לא מספיק טוב. אם הייתי צריך לבחור לו מקבילה בכדורגל הבינלאומי, הייתי מצביע על ראניירי.
אלמוג כהן. איפה היכולת של של הלגיונרים במשחקי הנבחרת? (ערן לוף)
לאף מאמן בליגת העל, לאף מאמן באף מקום, אין את המעמד, את הבלעדיות שיש למאמן נבחרת ישראל. אלישע רשאי לנסח דרישות והן ייענו. דבר לא נחסך ממנו. והוא פטור מלתת דין וחשבון למי מעליו כי אף אחד לא נמצא מעליו. אף אחד לא מפקח על עבודתו, מקסימום דנים בתוצאותיה, אבל אף אחד לא מלווה אותו, מבקר אותו. אם אלישע מפנה את ראשו הצידה וסב על עקביו, הוא לא ימצא שם נפש חיה. זה רק הוא לבדו והוא לא מספיק טוב.
**********
זו התבטאות שמושמעת כאן ככל שחולפות השנים והנבחרת נראית כפי שהיא נראית בכל קמפיין ותחת כל מאמן: זאת המציאות, לא ניתן לשנות אותה. זו אכן המציאות. לא ניתן לשנות אותה? זו כבר שאלה אחרת.
מאנדי, שפר, אפילו שניאור וגרונדמן שינו בתקופתם את הגישה של שחקני הנבחרת למדים הלאומיים. הם כולם פעלו בתנאים של תקופתם. לא היה להם יותר מכפי שיש לאלישע, היה להם פחות אבל ממה שהיה הפיקו יותר. ש.ג. בדרכם המעט פשטנית היו כבר בסוף קריירות האימון שלהם, אבל לקחו את המשימה שהוטלה עליהם באופן אישי והיו לאנשים ששינו מציאות.
מציאות יכולה להשתנות, צריך רק למצוא את האדם שישנה אותה. יש אנשים כאלה, צריך רק לאתר אותם. עכשיו לך תמצא אחד כזה. אחד כזה יספיק.
מה דעתך על הכתבה?