ביתיות זה לא הכל: על הצלחתן של האורחות

 על חשיבותה של הביתיות בספורט אין כל ויכוח. כל קבוצה מעדיפה לשחק במגרש שבו תהנה מקהל אוהד, ולא סתם נאמר כי "ביתי הוא מבצרי". ואולם נראה כאילו לעתים נשכחת העובדה שהביתיות אינה מבטיחה דבר.

 
 

קהל, גדול ותומך ככל שיהיה, אינו מבקיע שערים ואינו קולע לעבר הסל. אני כותב על כך בעקבות שני משחקי חצי גמר הגביע הגרמני בכדורגל, שנערכו השבוע. בשניהם דווקא הקבוצות האורחות הן שניצחו את הביתיות ועלו למשחק הגמר.

 

 

זה החל עם ניצחונה של איינטרכט פרנקפורט בחוץ על בורוסיה מנשנגלדבך (אמנם ניצחון בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים) והסתיים בניצחונה של בורוסיה דורטמונד 2:3 על באיירן, במינכן! ואם להזכיר את באיירן, הרי הקבוצה הפסידה באיצטדיונה 2:1 לריאל מדריד, בשלב רבע גמר ליגת האלופות של אירופה. הביתיות לא רק שלא עמדה לה כדי להשיג יתרון לקראת הגומלין בברנבאו, אלא אף הסתיימה כאמור במינכן בהפסד משני שעריו של כריסטיאנו רונאלדו.

 

 

גם ברצלונה שקיוותה, באותו שלב, לנצח בקאמפ-נואו את יובנטוס, סיימה עמה רק בתיקו ללא שערים. ואם להוסיף על נושא הביתיות, הרי אותה ברצלונה ניצחה השבוע בליגה את ריאל 2:3 במדריד!

 

 

הביתיות לא סייעה באליפות אירופה של 2004 למארחת, נבחרת פורטוגל, שהפסידה פעמיים לנבחרת יוון. 2:1 בשלב הבתים, ו- 1:0 במשחק הגמר. 12 שנים אחר כך עוד נבחרת ביתית מאוכזבת הייתה צרפת שהפסידה 1:0 בגמר אליפות אירופה לפורטוגל. זו ביתיות זו?…

 

ואסיים בשתי האכזבות הגדולות ביותר של הנבחרת המעוטרת ביותר בעולם – ברזיל. אמנם היא זכתה חמש פעמים בגביע העולם, אבל לא בשתי הפעמים שבהן אירחה את המונדיאל. אולי הדבר מוזר, אך זו עובדה – בשנת 1950 אירחה ברזיל את טורניר הגמר, אבל נבחרת אורוגוואי גברה עליה 1:2 וזכתה בגביע העולם. גם ב-2014, כמארחת, היא ספגה מהלומה כבדה, כאשר גרמניה ניצחה אותה בשיעור 1:7 במשחק חצי הגמר. המסקנה: הביתיות תמיד רצויה, אבל בוודאי שהיא אינה בבחינת שטר ביטחון למארחת.