1. מי אתם אנשים חוצפנים שקוראים למסי "לוזר" ו"לא מגיע למשחקים גדולים"? בסך הכל הפרעוש הזה רק כבש וקירקס את מנצ'סטר יונייטד בשני גמרי ליגת האלופות, ההוא שדהר וייצר את המהלך שהוביל לשער המכריע בגמר האלופות מול יובנטוס, שנתן הצגות ענק בחצי הגמר (ד"ש לבואטנג, לנוייר, לפפה). 29 תארים בקריירה, מרביתם הגדול בתור הכוכב הראשי של בארסה.
מסי "הלוזר" גם שיאן הכובשים והבישולים בתולדות בארסה, בתולדות לה ליגה, וגם בתולדות משחקי הקלאסיקו בלי תחרות! תחשבו על זה רגע – להגיע ל-500 גולים במדי בארסה לפני גיל 30 (!!!), להגיע ל-23 שערים במשחקי קלאסיקו (שיא שאף אף אחד לא מדגדג). 23 – כמו מספר החולצה של מייקל ג'ורדן, עוד "לוזר" גדול ואלוהים בתחומו.
2. מי אתם אנשים שטוענים שמסי מתקפל מול קשיחות? המשחק אמש היה אולי הקשוח ביותר של מסי בקריירה (ולא שחסרים כאלה – ההתמודדויות שלו מול קצבים נוסח פפה וגודין לאורך השנים). מספר ימים אחרי המכות שחטף מיובה, ריאל באה באותה הגישה. מרפק ממרסלו ובומבה מקאסמירו היו איתות של שחקני ריאל מהדקות הראשונות. מסי המשיך לשחק מצוין ואגרסיבי גם אחרי שנפל לדשא מדמם וכששיחק עם תחבושת בפיו (איזו תמונה!)
בלי ניימאר המושעה ועם לואיס סוארס בתקופה חלשה, ריאל חשבה שאם תפרק את הארגנטינאי, בארסה תהיה אבודה. אבל מסי התעלה וראו מהפתיחה שהוא בא למשחק הזה בשיא הרצינות והקשיחות.
האמת מאז שמסי נראה יותר כמו ערס (עם הזקן והשיער), גם ההתנהגות שלו נהייתה יותר ערסית. הוא לא חושש להיקלע לעימותים. ואתם יודעים על מה מסי לא מקבל אף פעם מספיק קרדיט? על זה שהבחור הצנום והקטן הזה כמעט ולא נפצע ונעדר ממשחקים למרות שהיריבות מפרקות אותו, וגם על זה שלא רק שהוא כמעט בכלל לא מתחזה ומפיל את עצמו (בניגוד לניימאר וסוארס), אלא שאחרי מרבית הפאולים הציניים שנעשים עליו הוא ממשיך לעמוד על הרגליים, לשחק ומנסה לנצל יתרון.
רק לפני כמה ימים בארסה היתה בקרשים וריאל מדריד בעננים. רונאלדו נחשב למלך ומסי היה בדיכאון. פיקה צייץ את עצמו לדעת, סרחיו ראמוס חייך חיוך רחב של סיפוק. והנה תראו מה זה כדורגל – מסי שוב על גג העולם, כריסטיאנו חזר להחמיץ ולבכות. כל מה שנותר לנו הוא לקוות שהיריבות בין המועדונים ובין הכוכבים הגדולים תימשך במיטבה עוד ועוד.
בשורה התחתונה, אחרי שאבק הקלאסיקו שקע, בארסה קיבלה חיזוק משמעותי, ואם תיקח (שוב!) אליפות זה ייחשב למשחק התקומה שלה, אבל תזכרו – הכל עדיין תלוי בריאל מדריד. יש לה משחקים לא פשוטים בדרך (משחק ההשלמה אצל סלטה ויגו, מלאגה בחוץ מחזור אחרון) תוך כדי הדרבי הקשוח מול אתלטיקו בחצי גמר ליגת האלופות, אבל עכשיו נוסף ממד של לחץ על הקבוצה של זיזו. אם ריאל תיקח אליפות, הבלאנקוס יוכלו להזכיר את הניצחון שלהם בקמפ נואו לפני שנה שרק הלחיץ את בארסה אבל לא הספיק למהפך בטבלה הסופית.
אגב, הדבר הכי מדהים במפגשי הקלאסיקו זה שהכדורגל עצום, התקפי, פתוח, קצבי וחיובי – למרות המתח והמתיחות האדירה שיש בין היריבות הגדולות וחרף הדם הרע שזורם בין המועדונים.
4. השפיץ של המסי – וידוי של פרשן כדורגל כושל: הנה אני כורת את הענף עליו אני בעצם יושב, אבל אני נאמן לאמת. פרשנות כדורגל מודרנית מנתחת הכל לעומק, לפרטי פרטים, סטטיסטיקות, מדדים, אינסוף נתונים. ומרוב התעסקות במספרים וסטטיסטיקות כבר לא רואים את המשחק היפה כמו שהוא, את הקסם, הספונטניות, ההפתעה, חוסר הציפיה. לפרשנים המודרנים (ואתם רשאים להכליל אותי בקטגוריה הזו) יש לעיתים נטיה יותר מדי מדעית, כאילו מדובר בקורס פיזיקה בטכניון ולא במשחק כדורגל.
חלילה אני לא טוען שכל העיסוק הסטטיסטי הוא זבל חסר משמעות, אבל צריך לקחת אותו בפרופורציות הנכונות, הוא אחד מהחלקים שמרכיבים את המשחק הנפלא הזה שנקרא כדורגל (אחוז ניצול מצבים למשל), אבל לא החשוב ביותר. מה שבאמת חשוב, משנה ומכריע משחקים זה גולים (ואפשר להוסיף החלטות שיפוט).
העיסוק במספרים ובנתונים לא לוקח בחשבון איך הקבוצות יופיעו ביום נתון למשחק הספציפי, מי יעמוד בלחץ, איך המאמן יגיב וישנה דברים בשיחת ההפסקה או בחילופים שלו, מי ייפצע (גארת' בייל – שלעולם לא יהיה רונאלדו או מסי בגלל רקורד הפציעות העגום שלו), אם סרחיו ראמוס יכבוש שער מכריע בתוספת הזמן או יורחק, החלטות שיפוט (אם רונאלדו זוכה לפנדל בדקה השניה/ אם קאסמירו מורחק על סף המחצית, אם הנבדלים הגבוליים הולכים לכאן או לכאן וכו').
הנה שני וידויים שלי:
א. לפני המשחק חשבתי שריאל מדריד תנצח 1:3 או 2:3. כל הסיבוך לכך היו שם: ההיעדרות של ניימאר, החולשה של בארסה העונה במשחקי חוץ, העייפות הבולטת בסגל הקצרצר של בארסה אל מול הטריות של ריאל מדריד שנהנית מעומק מטורף וספסל הכי איכותי שיש. השטויות של לואיס אנריקה מול הווינריות של זידאן במשחקים החשובים, הכושר הירוד של הקישור של בארסה וחוסר הפיזיות שלו, כולל הירידה ביכולת של ראקיטיץ' העונה, הקליניות של ריאל במצבים הנייחים עם ההגבהות המכריעות של טוני קרוס והנגיחות של ראמוס.
ואיך זה נגמר אתם יודעים. אבל מה שכן, בסך הכל תבנית המשחק התפתחה לפי הציפיות המוקדמות שלי – מחצית הראשונה בארסה היתה חשופה מאוד מאחור. ריאל הגיעה לאינספור מצבים או חצאי מצבים, רונאלדו החמיץ בלי הפסקה, טר שטגן נתן משחק הרואי (במחצית השניה גם קיילור נבאס היה נהדר, ראוי לציין). התפתח משחק כדורגל עצום, עם רגעי גאות ושפל, התקפות רצופות לכל צד, וגם מדי פעם התקופת מצד לצד. אי אפשר היה להוריד את העיניים ממסך הטלוויזיה (או צג המחשב).
אילו רונאלדו היה ביום בינוני וכובש רק אחד מהמצבים שלו (כולל הזדמנות מעולה ממסירה של אסנסיו להעלות את מדריד ליתרון בפתיחת המחצית השניה), אם ראקיטיץ' היה נותן משחק אופייני שלו העונה, אם החלטות השיפוט הולכות אחרת…
ב. קבלו הצצה לכמה מילים שכתבתי ברגע שחאמס רודריגס כבש שער שוויון בדקה ה-86:
"חאמסי! 4 דקות על המגרש הספיקו לחאמס רודריגס לכבוש שער שוויון 2:2 שכנראה שווה אליפות לריאל מדריד ששיחקה ב-10 שחקנים. הגיבור הוא שוב זידאן – לא רק על החילוף המכריע אלא בעיקר על זה שהציל לדבר לליבו של הכוכב הקולומביאני ולשכנעו להישאר בקבוצה, להיות שם כשצריך אותו, לתת הכל ולהיות חלק מהרוטציה. זה סיפור ההצלחה הגדול של זיזו – שבזכות הכריזמה הנדירה שלו – מצליח העונה לנהל בגאון את הסגל הכי עמוק בעולם הכדורגל". ואז בא מסי כשהשעון מראה 91:50 (מתוך 2 דקות תוספת זמן) וזרק לפח את הטקסט שלי. כולנו חכמים בדיעבד!
בשורה התחתונה, קיבלנו תזכורת למה הקלאסיקו הוא המשחק הגדול והנפלא שיש לעולם הכדורגל להציע: המשחק העצום אמש הזכיר לנו שבמקרה של ריאל-ברצלונה, ככל שהמשחק יותר חשוב ככה הוא יותר טוב, יותר התקפי, יותר משוגע, עם שערים יותר יפים. הקצפת ההתקפית של הכדורגל. ואם אתם מעדיפים סדר והגנה (שכבודם במקומם מונח), תעברו ליובנטוס.
מה דעתך על הכתבה?