אם תרצו אי פעם לתמצת את ההבדל המהותי בין משחקי עונה סדירה לבין משחקי גמר ב-NBA, תשמשו במילה "זיכרון". זאת אומרת, תסבירו לאנשים איך הזיכרון שלהם מהליגה הטובה בעולם מורכב רובו ככולו מרגעי ענק בגמר, ולא מעוד כמה סלים משוגעים בעונה הסדירה.
בכל שנות השיא שלו, זה היה הקו הדק שהפריד בין סטף קרי למילה "גדולה". המון חיוכים, המון סלים משוגעים, אינספור רגעי שמחה ואושר (וכמובן נשיכות מגן השיניים) – אבל הרוב מוחלט בעונה הסדירה. זיכרונות הגמר מהאיש שהוביל קבוצה 3 פעמים ברציפות למעמד וגם זכה פעמיים, היו כמעט ריקים לחלוטין.
עד שהגיע הגמר של 2018. אחרי 29 נקודות במשחק הראשון בו היה השחקן הטוב ביותר בגולדן סטייט, הגיעה ההופעה לפנות בוקר ב-103:122 על קליבלנד. הופעה שיכולה להיחרט כגדולה, ואולי החשובה ביותר בקריירה שלו. וזה ממש לא הכמה, זה האיך, והמתי וכמות ה"אאוץ'" שנשמעו מהעבר השני.
ההפרש יורד ל-7? בואו "נשבור" קרסוליים לשומר ונקלע שלשה. עכשיו זה 10? הבה נברח לפינה, נקפיץ את השומר, נקלע שלשה. רגע, שניה – ההתקפה תקועה, השעון נגמר והכדור תכף בורח? שטויות. נזרוק את הכדור לשמיים – זה כבר ייכנס פנימה. רוצים לסגור את העסק? אין בעיה. עוד שלשה מהפינה, הפעם גם נסחט עבירה. בשביל הקטע. לצחוקים.
קרי. הדבר הכי קרוב לרוצח בכדורסל (AFP)
33 נקודות, 5 מ-5 מחוץ לקשת ברבע האחרון ו-9 שלשות – שיא NBA חדש למשחק גמר, כשהוא שובר את ה-8 של ריי אלן מ-2010. תוסיפו לזה 8 אס', 7 ריב' והיכולת הנדירה הזו לגמור משחקים בדיוק ברגע בו לקבוצה השנייה יש שביב של אופטימיות, וקיבלתם הגדרה חדשה לסטף קרי. רוצח.
הוא לא נראה כמו רוצח, הוא לא מחייך כמו רוצח והזקן שלו לא ממש מאיים כמו רוצח – אבל הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לזה בכדורסל. וההיסטוריה לא זוכרת את הילדים הטובים שלה. היא זוכרת את הרוצחים.
גולדן סטייט של 2015 שוב כאן
הבשורה החשובה ביותר ממשחק מספר 2 זו העובדה שגולדן סטייט חזרה להיות גולדן סטייט. זה חשוב, אבל זה בעיקר כיף. אחרי סדרה מבולבלת מול יוסטון ומשחק ראשון בינוני, הווריורס שוב הציגו את הכדורסל המשובח שלהם מ-4 השנים האחרונות.
גולדן סטייט חזרה להיות גולדן סטייט (AFP)
28 אסיסטים, 57% מהשדה כולל 32 מ-46 ל-2 כאשר מרבית הזריקות היו חופשיות לגמרי מתחת לטבעת לאחר תנועה ואינספור מסירות. היה מרשים לראות את סטיב קר וההתקפה של גולדן סטייט מחזירים את קווין דוראנט לתבנית שלו, ובמקום לאלץ זריקות עם אינספור כדרורים, לקחת את הזריקות שלו מוקדם מספיק ולנצל את היתרונות שלו. זה הסתכם לכדי 26 נק' ב-10 מ-14, לעומת 26 נק' ב-8 מ-22. אותו מספר, דרך שונה לגמרי.
גולדן סטייט גם סוף סוף הזכירה את העומק שלה. את שון ליבינגסטון וג'אבל מגי שסיימו יחדיו ב-11 מ-11 מהשדה, את דייויד ווסט עם 3 חסימות והגנה מעולה ומשחק שלם בו הווריורס לא איבדו את היתרון לרגע אחד וקליבלנד לא באמת הייתה קרובה. או כפי שהגדיר זאת עידן ויניצקי בטוויטר שלו: "זה היה משחק הגארבג' טיים הצמוד בהיסטוריה".
לברון, זה לא סוד, עייף. המספרים לא יגלו לכם את זה (29 נק' ב-50% עם 13 אס' ו-9 ריב'), אבל הוא עייף. מדברים הרבה על האגואיסטיות שלו, אבל בשני המשחקים הראשונים ג'יימס מצא את החברים שלו ל-32 זריקות לשלוש, כשחצי מהן היו פנויות לגמרי. רק 8 מה-32 נכנסו. כי לקליבלנד אין קרי, אין תומפסון, אין דוראנט ועד שיש לה קורבר, הוא זורק רק פעם אחת מחוץ לקשת.
לברון. לא סוד שהוא עייף (AFP)
ולמרות זאת, הקאבס לא משחקים רע. להפך, הם משחקים טוב יותר ממרבית העונה שלהם, בשני המשחקים גם יחד. ועל אף זאת, קשה לראות אותה מצליחה לקחת את שני המשחקים הקרובים בבית, או בכלל מצליחה לשרוד את הסדרה הזו. כי ככה זה כשבצד השני של המגרש יש רוצחים. מתישהו, הגופה כבר תצוף לבדה בנהר.
מה דעתך על הכתבה?