שום בשורה: הקלאסיקו החלש בהיסטוריה של הכדורסל

מפאת גילי אין לי הרבה מידע אודות מפגשי העבר הרחוק בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, בעידן קמינסקי, ברלינסקי ,כהן מינץ ושות', אך לפחות בכל הקשור לעידן המודרני, אין לי ספק שאמש חזינו באחד ממפגשי ה"קלאסיקו" החלשים ביותר, אם לא בגרוע מבניהם.

מעבר לאחוזי הקליעה הנוראיים (10 מ-47 לשלוש במצטבר לשתי הקבוצות, אחוזים נמוכים יותר מלצופים שזרקו מקו חצי המגרש בין הרבעים), לקבלת ההחלטות האיומה של מרבית השחקנים ולמספר ההתקפות משני צדי המגרש שהסתיימו בזריקת ייאוש עם תום שעון ה-24, בלטה העובדה שלשתי הקבוצות אין עדיין מושג מה הן רוצות מעצמן וכיצד לעזאזל משיגים סל, גם בשלב כל כך מתקדם של העונה.

בסעיף הנסיבות המקלות ניתן לציין את חוסר הביטחון הקיצוני ממנו סבלו מרבית השחקנים שדרכו על הפרקט בארנה בעקבות שרשרת ההפסדים הרצופים, את החשש משתי ההחתמות החדשות בצד האדום ואת מכת הפציעות שדלדלה מאוד את הסגל הצהוב. אבל גם בתנאים הללו ניתן היה לצפות להרבה יותר משתי הגדולות על הנייר של הכדורסל שלנו, שכרגע נראות כמו שתי הקבוצות החלשות ביותר בליגת העל מלבד היורדת מקריית גת.

יעזור או יפגע? ג'נטילה (אודי ציטיאט)

מדהים לראות את ההידרדרות האינדיבידואלית של כמה מהשחקנים – דווין סמית' שנראה כמו צל חיוור של השחקן שהכרנו בשנים האחרונות, טרנס קינזי שלא מזכיר במאום את השחקן שפירק את הגנת ולנסיה (ועתיד כנראה להידחק ברוטציה עם כניסתו לעניינים של אלסנדרו ג'נטילה), או סילבן לנדסברג ששוב הוכיח עד כמה הוא לא בשל לקחת את המושכות ולעלות מדרגה בדיוק כשקבוצתו הכי זקוקה לו.

מדהים עוד יותר להתבונן בחוסר האונים של מאמני הקבוצות, שלא מצליחים להשפיע על חניכיהם בכיוון החיובי בשום פרמטר. קשה למשל להבין מדוע מתעקש איינרס בגאצקיס להמשיך ולשחק עם ההרכב הגבוה שנכפה עליו באותה צורת משחק בה דבק כשלרשותו עמדו הרבה יותר גארדים, מדוע שיחק אמש קולטון אייברסון רק 18 דקות, בעוד שגבוהי היריבה שולטים בריבאונד ההתקפה, ומה שכנע את הצוות המקצועי של הצהובים לרשום כזר האחרון שלהם לליגה העונה דווקא את קווינסי מילר שנראה רחוק שנות אור מכושר משחק סביר. ולא שהמצב בהפועל ירושלים הרבה יותר טוב.

מלבד שתי הנקודות המאוד חשובות כשלעצמן (שניה לפני שאפילו הפליאוף בורח) וזריקת העידוד הנחוצה אף היא, באמת שאין לסימונה פיאניג'יאני יותר מדי ממה להיות מרוצה. ההתקפה העומדת של ירושלים כשמה כן היא – פשוט עומדת, תקועה וללא תנוע מינימלית ללא כדור. ובשביל מה בעצם צריכים ארבעת השחקנים האחרים לזוז, כשהרכז שלהם מקפיץ לאורך יותר מ-15 שניות בכל התקפה, ותוקע אותם עם הכדור כשאין כבר זמן ליצור שום מהלך ראוי לשמו? בהתקפות הבודדות בהן לא היה הכדור בידיו המהססות של קרטיס ג'רלס, הראו הלפרין אליהו (שתמיד טובים מול מכבי במשחקים שאינם על תואר) וחבריהם שהם מסוגלים לייצר בקלות מהלכים שמותירים את הגנת היריב חסרת אונים, אבל כאלו היו כאמור מעט מדי.

בגאצקיס, התעקשות מיותרת (אודי ציטיאט)

מרווח השיפור של הפועל ירושלים גדול יותר משל יריבתה. שני התותחים הכבדים שהנחיתה לאחרונה יכולים, באם ישולבו בצורה חכמה, להועיל מאוד להתקפתה המקרטעת ולהזרים קצת חיים לחבורה העייפה. מנגד, הם יכולים גם לרסק את ביטחונם השברירי ממילא של השחקנים הוותיקים בקבוצה ולערער את מעט היציבות שעוד ישנה במערכת, אם כי לנוכח יכולתה של הקבוצה מאז ההדחה מאירופה ברור כי יש לה יותר מה להרוויח מאשר להפסיד מצירופם של השניים.

החיבור של האוול וג'נטילה חייב בכל מקרה להיעשות במהירות האפשרית, מאחר ובשני המחזורים הקרובים, מול חולון ואילת, צפויים לאדומים חיים הרבה יותר קשים מאשר מול הצהובים החיוורים מאמש.  

ומה לגבי מכבי? הרי נאמר כבר כמעט הכל. שובו הקרוב של אוחיון יעזור בתחום הובלת הכדור, חזרתו של סילי (בריא רק במחזורים זוגיים?) תעזור קצת למצב הקליעה, אבל נדמה שרק נס של ממש – בדמות חזרתו של אנדרו גאודלוק מהניתוח המסתורי כשהוא בכושר שיא – תעזור לצהובים להימנע מקביעת ההיסטוריה השלילית ביותר, שנה שלישית ברציפות ללא זכייה באליפות, לראשונה מאז קום המדינה.

בדרך להיסטוריה שלילית? (אודי ציטיאט)