חבר'ה, לא אני האחראי להיסטוריה / מנחם כהן
כבר יותר מ-20 שנה שאני יוצא להליכות, נמל יפו, טיילת ירקון, שעתיים של צעידה ובדרך פוגשים את החבר'ה, חיים טופול, ד"ר יאיר גילוני, רס"ן יעקב אופטובסקי, אנשים שעשו משהו בשביל מדינה. לאורך השנים נוצרו מעין חברויות, שלום שלום במנוד ראש, מחליקים ידיים וממשיכים, זה לא אמור להשתנות וכי למה שישתנה, אבל לפעמים גם אם אינך עושה תכניות, אלוהים מחייך אליך, כמו ביום חמישי 29 במאי 2008, הלילה שבו זכתה הפועל חולון באליפות. נותרו רק שש שניות וחצי ומכבי מובילה בנקודה. קמפבל הוציא מהקו למאליק דיקסון…
חכה רגע מאליק, אנה אצה לך הדרך, זאת הפעם הראשונה שלנו במעמד הר סיני ומי יודע אם ומתי תהיה פעימה נוספת, חכה שנייה, יישארו לך חמש ואז? תזרוק מהשלוש? ותקלע? חבל"ז המקורי, אולי אצלנו בפחים, כאן בנוקיה זה רק מיקי וג'מצי, ודריק שארפ. אומרים שאינך מפחד ממכבי, חאליק, אמרו את זה על כולם, אבל לא נכעס עליך מאליק, אצלכם באמריקה כדורסל זה דת, אצלנו בסך הכל משחק, כדור כתום וטבעת, מנסים ותמיד מפסידים.
נשארו ארבע שניות, לך אל הסל מאליק, תזרוק גבוה, אתה רואה שם מעל הסל את האיש עם הזקן? זה לא חזיון תעתועים, זה משה וידיו עושות מלחמה, זרוק מאליק, משה יעזור בדחיפה קטנה. נכנס? אנחנו לא רואים כי עינינו רטובות, לא מאליק אנחנו לא בוכים זה מהעשן של מדורות ל"ג בעומר, אנחנו עם כזה, מסורת אתה יודע, ככה כתוב אצלנו בספרים, סנה שלא נשרף, ים שנחתך לשניים וידיו של משה, גם משחקים, פה ושם לפעמים, כדורסל אתה מכיר, זורקים כדור כתום לעיגול מברזל ולפעמים מנצחים".
תודה לך מאליק דיקסון, תודה אלוהים.
"זורקים כדור כתום ולפעמים מנצחים". ותודה לדיקסון (עדי אבישי)
בשבת הייתי בטיילת, שמתי עליי את הצעיף הסגול שיניב פכטר נתן לי לפני הג'אמפ. קח, אמר, יש לי שניים. עזוב אמרתי, בגילי? קח! לא יכול להזיק. לקחתי. מה כבר יכול להיות. כשמאליק עלה לליי אפ החזקתי את הצעיף בשתי ידיים. זה לא אצלנו המציאו את חוקי האמונה הטפלה. אומרים שחניבעל עבר את האלפים על פילים כשהוא מגלגל בידיו חרוזים שגיסו הביא לו מבגדד. ואני? כל שני מטר מישהו עוצר אותי, לוחצים ידיים. "כל הכבוד, שיחקת אותה". חבר'ה זה לא הייתי אני, זה מאליק ומיקי דורסמן ופי ג'יי טאקר גם. וואלה, הם אומרים, תשתה משהו? עלינו.
הפועל חולון אלופה (עדי אבישי)
אפילו רלף קליין לא האמין / גדעון הוד
חובבי הספורט הוותיקים ודאי יזכרו את מעצמת הספורט האדירה יוגוסלביה, שהיו לה עוצמות נפלאות הן בספורט האירופי והן בספורט העולמי. ובכן אותה יוגוסלביה, מתברר, הייתה מעורבת בשני אירועים שהביאו את הספורט הישראלי לשיאו.
אני מתכוון לנבחרת הכדורגל שגברה על יוגוסלביה 1:2 בשנת 1960 וזה היה סמוך לחג הפסח. האירוע השני, 19 שנה מאוחר יותר, היה הניצחון הענק של נבחרת הכדורסל שלנו על יוגוסלביה באליפות אירופה 76:77 בגוריציה שבאיטליה. הניצחון שסלל את הדרך למקום השני בגמר האליפות שהתקיים בטורינו.
הזיכרונות של אותו שידור עולים אצלי מדי פעם. כשמזכירים את אליפויות אירופה בהן השתתפנו מאז מוסקבה 1953, בה סיימנו במקום החמישי. הניצחון על יוגוסלביה הוא שיא נפלא אם לוקחים בחשבון איזו נבחרת זו הייתה, מהבולטות באירופה בעולם ובמשחקים האולימפיים. כשנכחתי במקרה באותו אחר צהריים באולם, באחד מחדריו התכנסה הנבחרת עם מאמנה פטר סקאנסי לתדרוך הטקטי הסופי לקראת המשחק עם ישראל. לא תאמינו, כל הסיפור ארך עשר דקות. עד כדי כך יוגוסלביה לא לקחה ברצינות את ישראל שהייתה אמורה להתמודד בבית על מקומות 7-12.
לא ניכנס לניתוח המשחק רק נציין שהחבר'ה התעלו על עצמם. מיקי, מוטי, בארי לייבוביץ', לו סילבר היו ענקים ש"כיסו" את היוגוסלבים שבסופו של המשחק נכנעו לסל אדיר של מיקי שקבע את הניצחון לישראל בהפרש נקודה. שאגות השמחה שלי ושל הפרשן שלי, רני כהנא, כמעט פוצצו את המיקרופון, עמדנו מיוזעים בחום הנורא של האולם בגוריציה, הגרון ניחר מיובש, החולצות נדבקו לגוף וההתרגשות הגיעה לשיא. השמחה של הנבחרת פרצה עם הסיום ויחד עם כל הישראלים באולם הלוהט הייתה מרגשת מאין כמוה. הניצחון הכניס כמובן את הנבחרת לבית 1-6 ואילץ את העיתונות האיטלקית באותו ערב לעצור את ההדפסה. מאחר שהיא כבר קבעה אותנו בבית 7-12.
המאמן של הנבחרת היה רלף קליין ז"ל שגם לו היה קשה להאמין שננצח את האריות היוגוסלבים שרק השחקנים על הספסל היו מסוגלים לקחת את האליפות. כמה לא האמין? הוא התכונן להפסד ושלח את בוב גונן לדווח לו על היריבה העתידית נגדה כמובן מעולם לא שיחקנו.
חברים, זה היה הישג ענק וגם השידור ברדיו, מיותר לציין, היה מרגש מאין כמוהו והיה בלעדי כי הטלוויזיה פשוט לא תכננה לשדר משחק שכולם חשבו שיסתיים בהפסד. זה דרש מאיתנו, מרני וממני, "כוחות מיוחדים". מקווים שעמדנו במשימה הבלתי נשכחת.
נדרשו כוחות מיוחדים. מיקי ברקוביץ' והנבחרת (שמואל רחמני)
בכיסא של גורבצ'וב / יוסי לוין
כילד צעיר, גדלתי על ברכי המיתוס שנקרא "הדוב הרוסי" ומי הייתה המייצגת הנאמנה ביותר של אותה אימפריה רוסית? כמובן צסק"א מוסקבה. כשמכבי ניצחו בוירטון, הייתי אי שם בבית הספר התיכון ואת המשחק ראיתי כמו כל עם ישראל בטלוויזיה.
הפעם הראשונה שפגשתי את שחקני צסק"א הייתה בבריסל. הם שוכנו במלון מבודד וסודי ולאחר שאיתרתי אותם בפעולת בלשות פשוטה, הגעתי למלון וזכיתי לראיין את אלכסנדר גומלסקי הגדול, ביידיש. כשרציתי לדבר עם הענק טאקצ'נקו עליתי אליו לחדרו. את הסירוב הקולני שמעתי בקושי. ברחתי כל עוד נפשי בי.
לגאוותי זכיתי להיות חלק מהמשלחת הראשונה שהורשתה להיכנס למוסקבה כמה שנים מאוחר יותר. זה היה בשנת 1989. אחרי ציפייה ארוכה בישראל ולאחר מכן ליד השגרירות בווינה, קיבלנו את הוויזה המיוחלת. את הטיסה למוסקבה לא אשכח. הלב דפק בכבדות, זעה קרה, לחץ. הסיבוב מעל מוסקבה היה מלחיץ. ראינו ממעלה המטוס עיר ענקית, אבל בהאפלה. כך גם היה בשדה התעופה.
את הדרך למלון קוסמוס עשינו עם מיניבוס רוסי, פתאום באמצע היער בשלג, בקור של מינוס עשרים וחמש ראינו שתי דמויות עומדות ומסמנות שניקח אותן טרמפ. ומי היו אלה? רן פקר ז"ל וטל ברודי יבדל"א, אשר נזרקו לשלג הכבד ממיניבוס אחר בגלל ויכוח עם הנהג הרוסי. כך הגענו למלון "קוסמוס" ובכניסה לקומה, חיכה לנו סוכן קג"ב אשר השגיח עלינו במשך כל שהותנו.
מכבי ניצחה במשחק 92:97, אבל זה היה הדבר הפחות חשוב. האולם במשחק היה מלא. רוב הקהל היו יהודים שפחדו לעודד – אבל כל מה דקות, ככה בשקט בהיחבא הניפו דגל ישראל ומיד הורידו על מנת שלא יתפסו על ידי הסוכנים הרבים במגרש.
ביום שישי נפגשה המשלחת הישראלית עם מסורבי עלייה בבית הכנסת במוסקבה, כמה אהבה הייתה בקולם. באותו ערב הגיעה משלחת העיתונאים להופעה בבולשוי בלט. המוסיקה עילאית. הבלט מדהים. אבל אני אזכור יותר מכל את הסדרנים באולם שהחלו לדבר עמנו ביידיש. די ביסט פרום ישרעאל (אתם מישראל)? שאלו. כשאמרנו שכן לקחו אותי ואת עמיתיי ביד. והובילו אותנו ליציע הכבוד המרכזי השמור למנהיגי האומה הרוסית. כך זכיתי לראות את הופעת הבלט בכיסא של גורבצ'וב. היום אם הייתי יושב בכיסא של נשיא רוסיה, לא בטוח שהייתי יוצא בחיים…
שיר לאהבה / יצחק ויסהוף
הקריירה העיתונאית שלי החלה אי שם באמצע שנות ה-80 והזכייה של נבחרת העתודה בכדורסל במדליית הכסף באליפות אירופה, שהתקיימה בשנת 2,000 באוכריד, מקדוניה, היא אחד מרגעי השיא שלה.
לא רק ההישג. ההפסד במשחק הגמר על חודה של נקודה, 66:65 לנבחרת סלובניה, הפך את הנבחרת אותה אימן יורם חרוש עם עוזרו רן אשר, לאחת מהחוויות שנצרבו אצלי כאחד מרגעי השיא של הספורט הישראלי ושלי באופן אישי. בקיץ שעבר הצליחה נבחרת העתודה של ישראל, בהדרכת עודד קטש לזכות בתואר סגנית אלופת אירופה, אך מבחינתי ההישג באוכריד, היה הישג של דור ומקבץ של כדורסלנים איכותיים שעד היום הכדורסל הישראלי משווע שלכמותו.
הגדולה של נבחרת שנת 2000 הייתה הביחד. באוטובוס שהסיע את שחקני נבחרת, במלון, באולם ובכל מקום, לא הפסיקו להשמיע את "שיר לאהבה", הלהיט העכשווי דאז בביצוע להקת "גאיה". הרעיון היה של מושי חרוש, מטפלת רפואית בהידרותרפיה ורעייתו של מאמן הנבחרת יורם חרוש. וזה עבד. לא זכורה לי קבוצת ספורט כל כך מלוכדת ומאוחדת כמו אותה נבחרת. אותו שיר, ששמעתי אותו במשך 10 ימים ללא הפסקה, מלווה אותי עד היום.
הנבחרת ההיא הוציאה מתוכה מצבור של כדורסלנים, שכיכבו בנבחרת הבוגרת של ישראל והיו דומיננטיים בליגת העל. טל בורשטיין, יניב גרין, אורי יצחקי, שמוליק ברנר, משה מזרחי, ארז כץ, איתי לב, איציק אוחנון, שחר גורדון, אבי קזרנובסקי, צפריר וולפר ואפיק ניסים שעד היום מככב במדי הפועל אילת מליגת העל. בסגל הרחב של אותה נבחרת היו גם מתן נאור, יהוא אורלנד ואור איתן – ללמדכם על העומק והכישרון. מאותה אליפות צמחו שחקניעל כפאו גאסול וחוסה קלדרון, סאני בצ'ירביץ', נכבאר, לורבק ועוד. ואנחנו, בזכות שיר שנטחן בלי הפסקה, סיימנו במקום השני. על חודה של נקודה.
מה דעתך על הכתבה?