למען האמת, עד שלהי עונת 1983/4, לא באמת נחשבו בית"ר ירושלים ומכבי חיפה לקבוצות גדולות, בוודאי שלא ליריבות. שתיהן חלקו יחד עד אז 12 עונות, כולל אחת בארצית, וההתכתשות האמיתית היחידה שלהן הייתה בחצי הגמר המדהים של 1971 בבלומפילד. הפרסומאי ראובן אדלר והחייל אודי אנג'ל טיפסו עד לדיסקוטק של דני שמילו-רום בדניה כדי לשדל אותו לשוב לפעילות, שנה אחרי שפרש מכדורגל בעקבות המונדיאל, והפך את חיי הלילה ליום-יום שלו. שמילו עשה אימון אחד, עלה כמגן ימני, סיים כקיצוני שמאלי, שיחק 120 דקות (בלי אימונים) ובהארכה, במצב של 3:1, נגח פעמיים לרשת (פעם אחת ממצב של נבדל ברור) והביא את הקבוצות לדו-קרב פנדלים, שבסיומו הודחה בית"ר.
בסיפור הפולק המדהים הזה הסתכמה הסאגה. לקבוצות גדולות נחשבו כאן שתי התל אביביות, וגם הפועל פ"ת והפועל חיפה, שלא ירדו ליגה עד 1976 (פ"ת) ו-1981 (חיפה). למדור הספורט הצעקני של "חדשות" בער אז לבחור קבוצות גדולות, והוא בחר בארבע חדשות – אלה שמביאות הכי הרבה קהל. מכבי חיפה רצה לאליפות, אז היא נכנסה לרביעייה. הייתה פה גם חשיבה פריפריאלית שיווקית. מעולם לא החשיבו קבוצת פריפריה לקבוצה גדולה, ומכבי נתניה – הקבוצה הכי גדולה באותן שנים – לא נכללה בחבילה של "חדשות", גם כי לא הייתה במאבק האליפות ההוא וגם כי מצפון רמת אביב ראו ביום בהיר רק את הגגות של רמת פולג. במדינה קטנה כמו ישראל לא רואים פריפריה מהמיינסטרים, אפילו ממטר.
וכך, במשחק רדיוס בנתניה – כמה סמלי – שבו ניצחה מכבי חיפה את בית"ר ונגסה מפער 13 הנקודות הבלתי אפשרי שהפריד בין שתיהן בתום הסיבוב הראשון (ושסופו שנמחק לחלוטין בדרך לאליפות ראשונה בירוק), נולדה יריבות ספורטיבית מרתקת, שמעולם לא גלשה מעבר לכך.
יש לכך מספר סיבות. יעקב שחר, למי שלא יודע, לא נולד בחיפה. הוא בכלל כדורגלן עבר משובח מנס ציונה שהיה הספונסר של בית"ר ירושלים בעונת 1978/9. אי אפשר היה לפספס את הפרסום על החולצה הצהובה ל"וולבו". כשקפטן בית"ר דני נוימן קיבל את גביע המדינה מידיו של הנשיא יצחק נבון. החיבה של שחר לבית"ר תעניק לה סיוע גלוי ונסתר במשך השנים. המעבר של שחקנים מחיפה לבית"ר ולהיפך מעולם לא לווה במאבקים, בסכסוכים, בחרמות או בנידויים.
מלמיליאן ואוחנה. הראשון הוריד את חיפה ליגה, השני לקח מהם גביע ועדיין הוזמנו למשחקי ראווה במדים הירוקים (עדי אבישי)
כשראובן עטר הבקיע שער בבעיטת מספריים במשחק גביע הטוטו בטדי בתחילת שנות ה-90, אוהדי בית"ר נעמדו על רגליהם ומחאו כפיים. כשעטר הצטרף לבית"ר באישון לילה, הגיעו כ-3,000 אוהדים לבית וגן, וכשחזר למכבי חיפה באמצע עונת אלי אוחנה הראשונה בבית"ר (1999/00), כשזו רצה לסיבוב שני נפלא, אוהדי בית"ר לא עשו לו מעשה אוהדי בני יהודה לאהוד בן טובים. כשמכבי חיפה אירחה קבוצות מחו"ל למשחקי ראווה, אורי מלמיליאן ואלי אוחנה היו מוזמנים תמידיים לחזק אותם, גם אחרי שמלמיליאן תקע רביעייה למכבי חיפה בדרך לירידת הליגה ב-1977, או אוחנה שלקח ממנה גביע ב-1985.
לאוהדי מכבי חיפה ובית"ר ירושלים לא היה מעולם סכסוך, או משהו שקרוב לכך. שתיהן היו קבוצות פריפריה שלקחו את ההגמוניה ביציעים. אוהדי בית"ר נשאו את דגל העממיות, ואוהדי חיפה את דגל המצליחנות. שתיהן ייצגו כדורגל ייצרי, התקפי, מסוגנן, מרתק ומרגש. וכששתיהן נפגשו – למרות שמעשית הן לא באמת נאבקו זו בזו לאורך שנים, אלא רק לפרקים – היו שם משחקי כדורגל משובחים, חקוקים בזיכרון.
כך למשל תיזכר המחצית הראשונה במפגש בין הקבוצות בבלומפילד, במחזור הרביעי של עונת 1984/85, מפגש שהיה בהחלט חימום לדרבי התל אביבי. אוחנה כבש שלושער, אחד מהשערים כשהוא רץ ממחצית המגרש, מהתל בבלמי חיפה ויורה מ-25 מטרים כדור שפוגע במזוזת השער וניתז לרשת. גם המפגשים בין הקבוצות בעונת האליפות של בית"ר ב-1987, פעם במגרש החול שנוצר בקרית אליעזר בגלל קמילת הדשא, כשחיפה הביאה מארגנטינה את הכדורגלן היהודי הטוב בעולם, דניאל בריילובסקי, ונכנעה לשערים של מלמיליאן ואוחנה, ופעם בבלומפילד כשגרי ונדרמולן האנגלי קנה את עולמו בצמד מהדהד לרשתו של אבי רן המנוח.
כשגאיידמק קרס, שחר נחלץ לעזרת בית"ר (ערן לוף)
אחר כך בא הגמר המדהים ב-1989 עם השער על הבאזר של עפר מזרחי, שהתחיל את המאוץ שלו בערך מתא הכבוד, או המחזור הראשון של עונת האליפות של חיפה ב-1993/4, כשבית"ר, האלופה הטרייה, אירחה את המשחק הראשון שבו החלו לשדר בקביעות משחקים מהליגה, נקלעה לפיגור 2:0, השוותה ל-2:2 ונכנעה לשער ניצחון של אלון מזרחי. ואחר כך באה ההצגה של ניר דוידוביץ' הילד בטדי עם שערים של עידן שום (ממרחק רב) וקנדאורוב. או רבע הגמר ב-1999, שבו ריסקה בית"ר בהארכה 1:5 את חיפה, מה שהביא להתפטרותו של המאמן הצ'כי דושאן אוהרין, שרק כמה שבועות לפני כן הוליך את חיפה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע. אפילו בלילה בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, שיחקו בקריית אליעזר שתי הקבוצות זו מול זו ויצרו משחק מפואר שהסתיים ב-2:2.
כשארקדי גאידמק הקים ראש, שחר הוריד את שלו. כשאריק בנאדו, עידן טל ומיכאל זנדברג עזבו את חיפה ורצו לקחת אליפויות בבית"ר, איש לא פצה פה. כשגאידמק התרסק ואיים לרסק את הקבוצה, שחר היה זה שהגן עליה. נוצרה אחווה לא כתובה בין שני מועדונים גדולים, ענקיים בקנה מידה המוני, למרות שהאהבות והשנאות של הקהלים למועדונים אחרים לא תמיד היו משותפים.
מסכם היסטוריון הספורט החיפאי ד"ר חיים קאופמן: "מכבי חיפה ובית"ר ירושלים הפכו בפרק זמן מסוים למעין 'הקבוצות של המדינה'. זה מאבק יוקרה, ולדעתי אין שום רקע פוליטי או היסטורי. אין לדעתי גם עוינות בין המועדונים ולראייה כמות השחקנים ששיחקו בשני המועדונים".
מה דעתך על הכתבה?