רצוי מול מצוי: הסיפור האמיתי של משחק השרוכים

איתן טייב איתן טייב | עדי אבישי
קשטן ביקש לבזבז זמן, אוחנה לא האמין לדיווחים, לטלסניקוב פירקו את הרגליים, דדש איים בתביעה. 20 שנה אחרי, עמיקם חוזר לרגעי הדרמה, לעדויות ולסיפורים מקריית אליעזר. וגם עכשיו הוא לא משוכנע שהבנו נכון
"הייתי שם, על הטריבונה המרכזית", אומר שייקה לוי לישראל פוליאקוב ז"ל - הלא הוא השופט יהויכים פנדלוביץ' - במערכון שהקדים את זמנו: "אופסייד סטורי".

הייתי שם, על הטריבונה המרכזית, יותר נכון ביציע העיתונאים, במשחק שנערך ב-2 במאי 1998, באצטדיון קרית אליעזר, וזכה לכינוי "משחק השרוכים". הייתי על הטריבונה המרכזית, אחר כך על הדשא בדקות ההמתנה לחידוש המשחק, בחדר ההלבשה של בית"ר ירושלים במשך דקות ארוכות. הייתי, זה היה תפקידי, כתב שסיקר את בית"ר ירושלים לסירוגין מ-1985 ועד 2001.


הכותרת: בית"ר ירושלים ניצחה בצורה מעוררת מחלוקת משחק שהייתה צריכה לנצח בקלי קלות. הכתם שנדבק להפועל בית שאן הוא כתם שנדבק בשביל כל המשחקים מאז כינון הכדורגל בישראל שהסתיימו כפי שהסתיים המשחק הזה: ניצחון לקבוצה שהייתה צריכה יותר את הנקודות. צודק? תיכף נחליט.


כותרת מעריב ביום שאחרי המשחק. באותו יום נולד המושג "תקשורת אדומה" (אלבום פרטי)


קצת רקע והוא מאוד חשוב לצורך העניין. בית"ר ירושלים והפועל ת"א נאבקו ראש בראש על תואר האליפות. בית"ר, האלופה מ-1997, ניסתה לשמור את תארה ללא כוכבה, אלי אוחנה, שנפצע בשלב מוקדם של העונה והפך להיות עוזר מאמן לא רשמי של דרור קשטן, שהחליף בקיץ 1997 את אלי כהן שעבר לאמן את הפועל ת"א, כאלוף. בית"ר ירושלים נוצחה רק פעם אחת באותה עונה, על ידי הפועל כפ"ס במשחק חוץ בבלומפילד - מתברר שהמשטרה הזיזה משחקים לא רק מבית שאן - וניצחה פעמיים את הפועל ת"א, בטדי בסיבוב הראשון ובמחזור ה-25 בבלומפילד, כשתפסה מחדש את ראשות הטבלה.

היה פה מאבק יוקרתי בין קבוצה מאוד איכותית כמו בית"ר ירושלים לקבוצה מאוד ממושמעת כמו הפועל ת"א, שמה שהחזיק את המאבק הייתה העובדה כי בית"ר לא הצליחה לנצח הרבה משחקים, שהסתיימו בתיקו. "לא הצליחה לנצח", זה למעשה בסיסו של משחק השרוכים. הפער האיכותי בין בית"ר להפועל ת"א לא בא לידי ביטוי בטבלה אלא רק במשחקים ביניהם.

בתחתית, ערב המחזור ה-29 המדובר, המצב היה כזה: הפועל אשקלון כבר ירדה. המאבק על כרטיס הירידה השני התמקד בין ארבע קבוצות: הפועל ירושלים במקום ה-12, לה היו 31 נקודות והפרש שערים סביר, בית שאן שפיגרה אחריה בשני שערים, בני יהודה מעל לקו האדום עם 28 נקודות והפרש שערים מדאיג יותר והפועל ב"ש, מתחת לקו האדום, עם 27 נקודות והפרש שערים מזעזע.


קריית אליעזר. 15 אלף צופים, 90% אוהדי בית"ר (עדי אבישי)

במחזור ה-29 הייתה אמורה הפועל ירושלים לארח את ב"ש למאבק ישיר בטדי. תיקו היה צריך להספיק להפועל ירושלים. בית שאן הייתה בלחץ אטומי כי ניצחון של ב"ש והפסד צפוי לבית"ר ירושלים היה מצמצם את הפער מב"ש לנקודה, כך שהיא גם בנתה על משחק הבית של בני יהודה מול קבוצת הצמרת של הפועל חיפה. גם הפסד של בני יהודה וניצחון של ב"ש בטדי היה מספיק לה, בגלל הפרש השערים העדיף.

המשחק נלקח מבית שאן בגלל צפי קהל מטורף של בית"ר ירושלים. אגב, לא בצדק, ועל זה כתבנו באותו שבוע: לא יתכן שבגלל צפי קהל המשטרה תזיז ביתיות ותפגע בעיקרון הפייר-פליי. במאמר מוסגר: המשטרה מכסת"חת את עצמה עד היום ונמנעת ממצבי קיצון כמו אלה.

לקרית אליעזר הגיעו 15 אלף איש ואני לא מגזים: 90 אחוזים אוהדי בית"ר. היה ברור שבית"ר מנצחת ובית שאן לא יכולה להפריע. הזחיחות הזו יצרה את הבסיס למשחק השרוכים, ומה שבא אחר כך רק חיזק את האגדה.

הפועל ת"א אגב אירחה את הפועל פ"ת בבלומפילד כשהיא מפגרת בנקודה ועשרה שערים אחרי בית"ר. המשחקים כמובן נקבעו לשעה אחידה, אבל בפועל השופט אייל צור לא עמד בזמנים ונוצר פער קריטי של כמה דקות משאר המגרשים.



המשחק התחיל בתדהמה. זדקו אג'יץ' עשה 0:1 לבית שאן בדקה הרביעית (גם זה אחרי שאלון חרזי משך בחולצתו של סרג'ן צולקוביץ' ברחבה ללא תגובת השופט). בית שאן שיחקה כמו גדולה. גם נלחמה וגם יצרה מצבים. בית"ר פשוט לא תפקדה. בבלומפילד היה 0:0 מה שהותיר עדיין את בית"ר בפסגה, בשכונת התקווה הוליכה הפועל חיפה 0:3 כבר אחרי 25 דקות, ואז בערך באותה דקה קרו שני דברים: אריק ששון העלה את הפועל ירושלים ליתרון בטדי על הפועל ב"ש, קובי דנינו חרץ את גורל המשחק בשכונה כשהעלה את הפועל חיפה ליתרון 0:4, ופנדל נקבע לזכות בית שאן בקרית אליעזר.

ולא רק פנדל, אלא ששמוליק לוי, שהדף את הכדור מהקו, הורחק. עכשיו בית"ר הייתה בעשרה שחקנים, איתן טייב אחד הפנדליסטים המוצלחים בליגה (7 מ-7 עד אותו יום בליגה הבכירה), עמד על נקודת ה-11, אבל התוצאות מטדי עוד לא הגיעו (היינו מחוברים).

לטייב הייתה בעיטה נקייה, עוצמתית, ולרוב הוא קרע את הרשת. גם לבעיטה הזו הוא ניגש ובעט מכל הלב, אבל היא הלכה מעל המשקוף. במגרש היה לנו תחושה שמרוב התרגשות על גודל המעמד - 0:2 על בית"ר במשחק ההישרדות של בית שאן, זה משהו שלא חלמו שם - טייב פשוט בעט בעיניים עצומות. לרגע במהלך אותן דקות לא הורידה בית שאן רגל מהדוושה, אבל בית"ר התחילה להגביר לחץ.


מאיר כהן. היתה תחושת של ירידת מתח אצל בית שאן, לא יותר (עדי אבישי)

התוצאות החלו לזלוג והייתה תחושה של ירידת מתח אצל הבית שאנים. בני יהודה מתרסקת עם הפרש השערים הנחות שלה בשכונה, וב"ש מפסידה, ממש כך. ואז סטפן שאלוי השווה, על הבאזר, אחרי שהקדים בנגיחה את אגרופו המושט של מאיר כהן שאיחר ביציאה. במרחק של שנים, ובאירוניה, אפשר להאשים את מאיר כהן בשער, אבל דווקא מאיר כהן יצא ממשחק השרוכים נקי מאשמה.

במחצית היה ברור שבית"ר מנצחת, עם 10 שחקנים, כי אין מה לעשות, בשלב הזה היא נשארה בליגה. בית שאן עלתה למחצית השנייה פחות נחושה, אבל אני זוכר עד היום את ההשתוללות של אג'יץ' אחרי שהכשיל את יוסי אבוקסיס בדקה ה-63, במרחק של 18 מטר מהשער. הוא לא אהב את השריקה נגדו. אבוקסיס בעט בעיטה מושלמת, מעל החומה, לחיבור, והכדור נחת מהמשקוף פנימה. אי אפשר לאפשר כזה מהלך, אי אפשר לתכנן אותו. הגול הזה שיקף את מה שהיה במגרש, אבל הוא היה תלוי אך ורק באבוקסיס.

זה השלב שבו המשחק כולו נעצר. הקבוצות בקושי רצו, שיחקו לרוחב, כמו הפועל כפ"ס ושמשון במשחק ההכתרה של כפ"ס ב-1982, כמו צפרירים וכפ"ס במשחק ההינצלות של צפרירים בסוף המילניום, כמו אינספור מקרים, למשל משחק הסיום של עונת 1994/5 באותו מגרש, בקריית אליעזר, כאשר בית שאן הפכה פיגור 0:2 מול הטוענת לאליפות מכבי חיפה, וניצחה 2:3. גם במשחק הזה הייתי, וגם בו היה ברור שבית שאן תנצח. ברור כי זו הנורמה בכדורגל הישראלי: מי שצריך את הנקודות, לוקח אותן.

אבל אז - ב-2 במאי 1998, שיא סיפורנו - הגיע שער יתרון של כפיר אודי, לטובת הפועל ת"א, בבלומפילד. הנינוחות בקרית אליעזר לבשה ממדי לחץ. בשלב הזה הייתה בעיני כל מי שנכח באצטדיון רק קבוצה אחת על המגרש: בית"ר ירושלים. בית שאן הייתה שקופה. התוצאה שיחקה כאן תפקיד, הדיווחים מבלומפילד, ובעיקר העובדה כי בית"ר עם 10 שחקנים ועם ספסל מאוד דל, הייתה צריכה להחזיק תוצאה.


דדש. איים לתבוע כל מי שיטען שבית שאן תפתח רגליים (עדי אבישי)

בבית"ר חששו מבית שאן, ממש. זו הייתה קבוצה לא צפויה, שביום נתון, במיוחד אם מרגיזים אותה, הייתה מסוגלת לשבש. לא הייתה כאן שאלה של פייר-פליי. אנחנו מדברים על 1998, עידן שבו שחקנים אולי היו מקצוענים, אבל מועדונים רבים ממש לא, והפערים בחשיבה ובמנטליות היו עצומים.

הפער בין 'קבוצת תאומים' שניהלה את הפועל ת"א, לתרבות המפיות של משה דדש בבית"ר ירושלים, ולמעורבות של הרחוב בבית שאן, היה עצום. דברים שראו משם, לא ראו מכאן. אגב, הפער הזה עדיין קיים, אם כי צומצם, בעיקר בליגה הבכירה. בית שאן ביצעה שלושה חילופים בדקות הסיום, כולם התקפיים. המאמן, אלישע לוי, כבר חשב על העונה הבאה, נתן לילדים להכנס, ושיחק משוחרר. ואז, המחליף אלמוג חזן כבש.

עזבו הלם, אל תנסו בכלל לנתח את תפיסת הראש של צולקוביץ', וגם לא את חזן רץ ואיש לא רץ לחבק אותו. גם ביציע התחושה בשניות הראשונות לא הייתה של "מה פתאום עכשיו", אלא של "שער העונה". חזן פשוט דפק גול מדהים. הגיע בריצה לכדור, הפליק לו בדרך שהטיסה אותו אל בין החיבורים. שער בפוקס, אבל חתיכת שער.

ההלם מהתוצאה חלחל מהר מאוד. בית שאן הפסיקה ממש לשחק. לא נראו כמו קונוסים, אבל לא ממש לחץ על הכדור. אלה היו דקות אחרונות, הם היו מותשים מהלחץ, מתים לחגוג הישרדות. פתאום חזן כבש, והם היו מבולבלים לחלוטין. לא עניינה אותם בית"ר, אלא רק לצאת מהמגרש בשלום, כי המגרש הלך ונהיה קטן.

אילו בית"ר הייתה מבקיעה דקה אחרי השער של חזן - והיא הייתה יכולה להבקיע גם שנייה אחרי - לא היה "משחק שרוכים", ולא היו מציינים 20 שנה למשחק הזה. האגדה על המשחק הזה התעצמה ב-9 הדקות שהפרידו בין חזן לבין כיבוש שער הניצחון של אישטוואן פישונט. 9 דקות שבהן בית"ר לא הצליחה לא רק לכבוש, אלא אפילו לבצע מהלך אחד של כדורגל.


קשטן. ניצח פעמיים את הפועל ת"א במשחקי העונה (עדי אבישי)

בכדורגל, אתה יכול לתת ליריב את המשחק, אבל הוא גם צריך לקחת. הפועל ת"א ניצחה 1:3 ב-1984 בימק"א משחק שבית"ר הייתה צריכה לנצח כדי לזכות באליפות, כי בית"ר לא הייתה מסוגלת לנצח, אז הפועל לקחה מה שהיה מונח על הדשא. ב-1998 בית"ר לא הייתה מסוגלת לקחת את מה שהונח על הדשא.

בניגוד לדעה הרווחת, לא היו איומים על שחקני בית שאן לפחות לא ביציע בו אני ישבתי. מי שספגו את עיקר הקללות, הגידופים וגם האיומים היו שחקני בית"ר, מהאוהדים שלהם. במגרש לא הייתה תחושה שבית שאן נותנת את המשחק, אלא תחושה שבית"ר לא מסוגלת לנצח אותו. כאמור, בית שאן הייתה שקופה, לא קיימת. כל מה שהייתה בית"ר צריכה זה לשים כדור ברשת, אבל אפילו פס הם התקשו להשלים.

רק בדיעבד צצו התמונות. אבוקסיס מדבר עם טייב, שחקנים עומדים, טייב קושר שרוכים לפני ביצוע בעיטת קרן, צולקוביץ' תופס את הראש, מחמיץ מול קורנפיין. אגדות נרקמות בלילות. במגרש המחזה הזה נראה טבעי, כמו מאות משחקים בישראל ורחבי העולם, רק שהוא התרחש בשידור חי בטלוויזיה, כשהמשחק של הפועל ת"א כבר הסתיים - כי השופט אייל צור התחיל את המשחק בחיפה באיחור - וכל העיניים היו נשואות לבית שאן האנדרדוג שתחזיק מעמד. איזה תחזיק מעמד... היא הייתה כבר עם הראש בחגיגות בכיכר העירייה בבית שאן.

במגרש היה ספק גדול לגבי ניצחונה של בית"ר. עיתונאים אוהדי בית"ר התלוננו שבית שאן נותנת את החיים שלה בגלל מרכז הפועל והקשר להפועל ת"א. ואז פישונט כבש והקהל שעמד על הקווים פרץ למגרש. צור הפסיק את המשחק, בית"ר נמלטה לחדר ההלבשה, מחכה לחידוש. בפנים הפצירו קשטן ואוחנה בשחקנים לשמור על התוצאה, להעביר זמן. שם היו בטוחים שזה לא נגמר.


אוהדי בית"ר קיללו ואיימו על השחקנים שלהם, לא על אלה של בית שאן (עדי אבישי)

המשחק חודש לכמה שניות, הסתיים, ושוב נמלטה בית"ר לחדר ההלבשה, שמחה ועליזה, אבל בעיקר מותשת. כשהסתיימו החגיגות קיבל אלי אוחנה טלפון. אני זוכר בעיקר את ה"מהההה?". כשסיים את השיחה הוא פנה לנוכחים בעיניים פעורות: "אתם מבינים? מתקשרים אלי ואומרים שבטלוויזיה וברדיו אומרים שבית שאן פתחו רגליים".

טלסניקוב ענה לו: "מה פתחו רגליים? פתחו לי את הרגליים", והראה סימנים על הקרסוליים שלו. דדש הסתובב לא רגוע ומלמל שהוא יתבע דיבה את כל מי שיגיד שבית שאן פתחו רגליים. גם שעה ארוכה אחרי המשחק סירבו בבית"ר להאמין שמולם עמדו 11 קונוסים.

למחרת כבר זעקו הכותרות. המונח "תקשורת אדומה" הוטבע באותו יום. אם אוהד הפועל ת"א היה מתלווה אלי למשחק בקרית אליעזר, הוא היה חושב אחרת מכפי שנכתב. המשחק בקריית אליעזר נקלע לסיטואציה דרמטית בגלל הרבה אלמנטים שרחוקים מהטיית תוצאת המשחק, על אף שבדיעבד אפשר היה לנתח זאת כך.

בית שאן באה להישאר בליגה, והיא נשארה בליגה בזכות הפועל ירושלים והפועל חיפה, ומאותו רגע היא רצתה רק לחזור הביתה בשלום. אילו בית"ר ירושלים הייתה קבוצה חזקה מנטלית, רגועה, ונטולת רעשי רקע, היא הייתה מנצחת את המשחק הזה בהפרש של שלושה שערים, אבל יצא והיא ניצחה משער בזמן פציעות, שרחוק מלהיות מפואר. סיפורו של משחק השרוכים הוא סיפורה של מדינת ישראל: רצוי מול מצוי.  
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
  • קאן
    2
    טולוז
    1
    Live
  • מנשנגלאדבך
    2
    נירנברג
    0
    Live
  • הרטה ברלין
    2
    אאוגסבורג
    2
    Live
  • וולפסבורג
    2
    שטוטגרט
    0
    Live
  • דיסלדורף
    2
    בורוסיה דורטמונד
    1
    Live
  • בולוניה
    0
    מילאן
    0
    Live
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ