אחרי המונדיאל הנהדר ברוסיה והחזרה לחום ולמציאות המקומית במשחקי גביע הטוטו ומשחקי המוקדמות באירופה, ליגת העל, או ליגת ג'פאניקה בשמה החדש, נפתחת בשבת הקרובה. כל פתיחת עונה היא מרגשת מבחינתי. היא זורקת אותי שנים אחורה לימי ילדותי, כשהייתי מחכה בכיליון עיניים למוספי פתיחת העונה, מדביק על הקירות בחדר את התמונות של הקבוצה האהובה עלי, מכבי נתניה (תמונות של שלום תקווה ויגאל מנחם מילאו את החדר שלי), צועד לאצטדיון הקופסא המיתולוגי עם טרנזיסטור ביד בכדי לא לפספס את האות של שירים ושערים וחולם שיום אחד אולי גם אני אזכה להיות חלק מהחוויה הזו. גם היום, שש שנים אחרי שפרשתי, זו הליגה שנוגעת בי יותר מכולן.
אלופת שלוש השנים האחרונות, הפועל ב"ש, פתחה את העונה בצורה רעה מאוד מבחינתה. הדחה כפולה מאירופה, הפסד להרכב משני של הפועל חיפה באלוף האלופים ובעיקר, בחירת זרים לקויה, שלא לומר תמוהה, שמשאירה את האלופה עם זר משמעותי אחד בלבד רגע לפני המחזור הראשון. די אם נציין, שבעונה הטובה ביותר של ב"ש בשושלת הנוכחית (האליפות השניה), מיגל ויטור נבחר לשחקן העונה, טוני וואקמה וג'ון אוגו היו רמה מעל הליגה ואובידיו הובאן היה אחד השחקנים הכי חשובים במערך של בכר ואפשר לו גמישות טקטית תוך כדי משחק.
אמנם ב"ש הביאה עוד שני שחקנים מהפועל חיפה, שמואל שיימן (שיקבל תפקיד מרכזי בעקבות פציעתו המצערת של אורן ביטון, תגלית העונה אשתקד) ועדן בן בסט, וניצלה את הקיץ העגום בבירה בכדי להנחית את חן עזרא, אבל כל אלה הם תוספות לסגל, לא השחקנים שיסחבו את ב"ש לאליפות רביעית ברציפות (הישג חסר תקדים מאז הקמת ליגת העל ב 1999 ומאז רצף האליפויות של הפועל פ"ת בשנות ה-60).
בן בסט ובכר. אליפות רביעית ברצף? (אודי ציטיאט)
מאז ערן זהבי, אין שחקן ישראלי שנמצא מעל הליגה והופך לשובר שוויון, לכן החשיבות בבחירת הזרים הופכת חשובה משנה לשנה, כי הם אלה שאמורים לעשות את ההבדל, גם במסגרות האירופאיות וגם את ההבדל בין אליפות לסגנות. סגנית האלופה בשלוש השנים האחרונות, מכבי ת"א, פתחה עידן חדש אחרי שש שנות ג'ורדי קרויף. מכבי הביאה את ולדימיר איביץ' הסרבי, בן ה 41, שמסתמן כבחירה מוצלחת. מאמן צעיר, רעב, שעבד והצליח גם בנוער וגם בבוגרים של פאוק סלוניקי, בדיוק הטייפ של המאמנים שצריכים להגיע לישראל ולהשתמש בתפקיד שלו כאן כמקפצה לליגות גדולות יותר.
בגלל או בזכות (תלוי איך מסתכלים על זה) הפייר פליי הפיננסי שנכפה על מכבי ת"א, חזרו למועדון שחקני הבית המוכשרים שטיילו מחוץ למועדון בשנים האחרונות ומכבי תרוויח מכך בענק. שחקנים כמו דן גלזר, יהונתן כהן, מתן חוזז (כולם משנתון 96 המוצלח מאוד) ורוסלן ברסקי, לא פחות טובים מהזרים שהובאו למכבי בשנים האחרונות ועזבו כלעומת שבאו. הבחירה באמאדור נראית כמוצלחת ולא בכדי. זהו בלם שמתאים לפרופיל של הליגה שלנו (שמאלי שזה תמיד יתרון, מהיר, מגיע מהכדורגל הספרדי שבו משחקים על הקרקע והוא מחייב בלמים להבנת משחק והנעת כדור) ומגיע אחרי עונת שיא בקריירה שבה הפסיד רק שמונה דקות ב-42 מחזורים בעונת העלייה המפתיעה של הואסקה מהליגה השנייה בספרד.
איביץ'. מקפצה לליגה גדולה יותר (אודי ציטיאט)
עליה של מכבי לשלב הבתים של הליגה האירופית, תעזור לאיביץ' לשמור על הסגל הרחב שלו במתח גבוה לפחות עד ינואר. במידה וזה לא יקרה, מכבי, בדומה לב"ש, תאלץ לדלל את הסגל ויש הרבה קבוצות ששחקני הסגל הרחב של מכבי, ישדרגו אותן משמעותית.
מכבי חיפה, בניגוד לשנים האחרונות, עבדה בצורה שקולה ונכונה ולא ביצעה עוד מהפך בסגל. מיכיל קראמר הובא בכדי לחזק את החלק הקדמי, ג'ורג' מאנז'ק הקמרוני אמור לתת עוצמה במרכז השדה, לגיא חיימוב יהיה הרבה מה להוכיח העונה בשער ועיאד חבשי, מקבל באיחור של שלוש שנים, את עמדת הבלם המוביל. הסגל הישראלי של חיפה לא פחות טוב משמעותית מזה של ב"ש ומכבי, כך שבמידה והזרים יהיו דומיננטיים, יש לחיפה סיבות להאמין שהם יכולים לחזור למאבקי הצמרת (עדיין מחפשים זר נוסף אחרי השחרורים של קאיו וקלאוס).
סימני השאלה הגדולים הם דווקא בעמדת המאמן. פרד רוטן עדיין לא מצא את הדרך להשפיע על הקבוצה לטובה. חיפה משחקת כדורגל שבלוני ולא ממוקד, לא ברור האם היא קבוצה לוחצת או מתגוננת, האם היא רוצה לשחק על מעברים או משחק מסודר והכל נראה מקרי לחלוטין. גם ההשארה של אטיין ריינן (כרגע בלם חמישי בסגל), שממש לא הרשים בהזדמנויות שקיבל וכשהיה כבר ברור שחבשי ועופרי ארד חוזרים, מעלה סימני שאלה. המטרה של חיפה העונה צריכה להיות יציבות, מיקום בשיפולי הצמרת ויצירת שלד משמעותי לקראת העונה הבאה שבה עם תוספות נכונות, תוכל לשוב ולהיאבק על האליפות, מה שלא עשתה יותר משש שנים.
פרד רוטן. עדיין לא משפיע על קבוצתו (מאור אלקסלסי)
עוד קבוצות מעניינות יהיו מכבי נתניה, שאמנם איבדה את ערן לוי, אבל השאירה את דראפיץ' וברדה ואת דיא סבע. יחד עם רכש מעניין בדמותם של גבי קניקובסקי ושובל גוזלן, המשך ההתקדמות של אביב אברהם וחזרה לכושר של עלי מוחמד, נתניה בהחלט יכולה להתקדם עוד מקום קדימה מהעונה שעברה. אם בעונה שעברה נתניה נעה כציר סביב ערן לוי, השנה דראפיץ' וברדה יבנו קבוצה דינמית ולוחצת בהרבה שתעבוד כיחידה אחת עבור שחקן העונה בעונה שעברה, דיא סבע.
בית"ר ירושלים זכתה בפיס. משה חוגג זכאי למאה ימי חסד ואפילו יותר לפני שנתהה על קנקנו, אך עצם העזיבה של אבן הריחיים, אלי טביב, היא מתנה אדירה למועדון. טביב הפקיר את מחלקת הנוער של האגודה, הזניח את התשתיות, העלים את שדרת הניהול והשאיר שלד בורסאי ושחקנים מיואשים. חוגג פתח את הקדנציה שלו בסערה ויצר את אחת ההתקפות המסקרנות בליגת העל. יהיה מעניין לראות איך ערן לוי ישתלב בשיטה של גיא לוזון, איך מאור בוזגלו יחזור מהפציעה ובאיזה תפקיד ואיך שניהם ישתלבו עם עידן ורד, אנתוניו וארן ויאקוב סילבסטר.
אוחנה, חוגג ושחקני הרכש. נראה מעניין (דני מרון)
על פניו צפויה לנו ליגה צמודה, עם הרבה קבוצות ברמה דומה ושלוש מארבע הקבוצות שסיימו בטופ 4 בעונה שעברה שנחלשו משמעותית, מה שפותח את המאבקים בחלק העליון. צריך להגיד, הכדורגל שלנו נמצא בנסיגה משמעותית בשנים האחרונות. רמת הזרים שמגיעה יורדת משמעותית ולא במפתיע – אין מחלקות סקאוט רציניות באף קבוצה בליגת העל וההסתמכות בבחירת שחקנים היא רק על סוכנים וגחמות של מאמנים זמניים ללא ראיה מערכתית, דבר הזוי, אין קבוצות בת שיאפשרו שילוב מהיר של שחקנים צעירים בבוגרים, ההשקעה במחלקות הנוער נמוכה ורמת ההכשרה בהתאם, מצב המתקנים (מתקני האימונים בעיקר) בכי רע ומצב הנבחרת הוא הגרוע ביותר מאז שחזרנו לאירופה ונראה שעדיין לא הגענו לתהום.
מצד שני, יש הרבה אנשים טובים סביב הכדורגל שרוצים שיהיה פה ענף שנתגאה בו. גם ההגעה של ווילי רוטנשטיינר והשינוי בתפקיד יו"ר ההתאחדות יכול לעזור ולגרום לענף לעבוד בצורה יותר נכונה ומתודית עם ראיה לטווח ארוך. כולי תקווה שהילדים שמשחקים היום בקבוצות הילדים, ובאמת נותנים את כל כולם בכדי להגשים את חלומם להיות שחקני בוגרים, יהיו אלו שיתחילו את הטיפוס חזרה למעלה. בינתיים בואו נהנה מהליגה שלנו בלי ציניות ועם חיוך, כי בסופו של דבר היא שלנו והצלחתה היא הצלחתנו.
מה דעתך על הכתבה?