יהלום מרוסק: בניון – הסמל שלא ידע להעריך אותנו

יוסי בניון רק רוצה לשחק.

אבל יוסי בניון רק רוצה לשחק מתי שהוא רוצה לשחק, כמה שהוא רוצה לשחק, איפה שהוא רוצה לשחק, איך שהוא רוצה לשחק, עם מי שהוא רוצה לשחק, איך שהוא רוצה לשחק, בזמן שהוא רוצה לשחק.

הפרידה ממכבי פתח תקווה אחרי שלא קיבל מספיק דקות, או שלא פתח בהרכב, או שלא קיבל את ההודעה על כך בבוקר או בצהריים או בלילה ואז סירב להתלבש למשחק, היא עוד נדבך במסלול הפרידה הבלתי שגרתי, ובעיקר העצוב, של יוסי בניון מהכדורגל.

יוסי בניון. מסלול בלתי שגרתי ובעיקר עצוב (ערן לוף)

הרי כעת יסתובב לו מעלינו שוב אותו תסריט מאז חזר מאירופה. זה בטח לא בניון אשם, זו הקבוצה. או הקהל. או המאמן. או הבעלים. תכף יעלו מילים על לב, על תשוקה למשחק, ואז תפתח לה גם העבודה בכלי התקשורת על דעת הקהל, פתאום הוא זה שיהפוך לקורבן, זה שלא התייחסו אליו יפה. במיוחד לא אליו, שחקן במעמדו.

זה פרק כל כך בלתי שגרתי, שהוא כמעט כבר לא מפתיע אף אחד. אין כאן שום דבר מיוחד או שונה, רק השלמת מעגל החיים בקריירה של הכדורגלן אולי  הגדול ביותר בדור האחרון, ואולי אי פעם בכדורגל הישראלי. קריירה שניתן לחלק אותה לשלושה חלקים:

1 – על ילד, יהלום שמחליקים לו על הקטנות (מקרה אלי כהן), כי רוצים שיגדל ויצמח ויצליח.

2 – על כוכב-על, יהלום שמחליקים לו על הקטנות (מקרה משה סיני בנבחרת) כי רוצים שייצג אותנו בכבוד ויצליח.

3 – על השחקן המבוגר והדמות לחיקוי, יהלום שמחליקים לו על הקטנות (מכבי חיפה, הפרידה לאחר הזכייה בגביע, בית"ר וטביב, אלישע לוי ומכבי פ"ת), כי הרי זה "יוסי בניון".

"הרי זה יוסי בניון, היהלום". קריירה שמתחלקת לשלושה חלקים (דני מרון)

אבל זה בדיוק העניין. כבר אין סיבה להחליק, אין על מה להחליק. זהו בניון, ועם כל הטוב כך גם עם הרע, כך עלינו לקבל אותו בזיכרון שלנו. הכישרון לצד התקריות, היהלום לצד "הקטנות". שחקן גדול, וכך נדמה – אדם קטנוני.

אפשר בקלות להתלונן על יחס החברה לאנשי ספורט ותיקים ומצליחים, זה מה שכל הזמן עושים פה, אבל אפשר גם לתהות כיצד שחקן, ענק ככל שיהיה, מגיע למצב כזה. מחנכים אותנו תמיד ואומרים לנו שבארץ לא יודעים להעריך סמלים. ייתכן וזה נכון. ואולי – סמלים לא יודעים להעריך את הקהל, את הקבוצות שקיבלו אותם, את אלה שבאמת אוהבים אותם.