שלטון הפקידים: סוד הקסם של מרקו בלבול ואולה גונאר סולשיאר

האווירה בקבוצות כדורגל, בקבוצות בכלל, בכל ענף, מסכמת בתמצות את מצבן של הקבוצות. אמרת "אווירה מחורבנת", אמרת הכל. אין צורך לפרט. כאילו כל המנגנון קם ונופל על האווירה השוררת בו.

רנה מולנסטיין אימן את מכבי חיפה קרוב לחצי שנה לפני שהצדדים הגיעו להבנות. היום הוא עוזר מאמן נבחרת אוסטרליה שמתמודדת באליפות אסיה. מהעמדה הזו הוא מעלה זיכרונות. מולנסטיין הוא בעל נימוסים צפון־אירופיים. לא מטנף ולא מאשים. הוא מצביע על אלרגיה שהמועדון פיתח כלפי "תהליכים" ולמה שנדרש במסגרתם – בנייה הדרגתית וסבלנית שאורכת זמן. מולנסטיין חשב שזה מובן מאליו, לשם כך הובא – להתחיל בתהליך ומתוך תקווה להשלימו. הוא התבדה.

דבר נוסף שמולנסטיין מציין הוא האווירה השלילית שסובבת את המועדון. כאן הוא יורד לפרטים. הוא מצביע על יעקב שחר, נשיא המועדון, כמי שאחראי לאווירה השלילית שסובבת אותו. הוא מתנסח בזהירות ומתוך כבוד גדול, כפי שמגיע לשחר שיתייחסו אליו גם כשהוא נכשל.

מולנסטיין. מאשים את שחר במצב שנוצר (ערן לוף)

מולנסטיין מתאר אווירה שמייבשת סביבת עבודה. זו בעיה כשאווירה כזאת נובעת ממי שנמצא בקצה הפירמידה. ובמקרה של שחר הוא לא רק נמצא בקצה הפירמידה – הוא הפירמידה. אין למכבי חיפה מעמד שמאפשר לה להחליף את נשיאה ולמנות אחר תחתיו, אבל נשיאה יכול להחליף אותה. כשהאווירה השלילית נובעת מאדם שזה מעמדו, מתבקש שכל מאמן וכל שחקן יחוש בה, והתוצרת שייתן תהיה בהתאם. ואכן שחקני חיפה ומאמניה לאורך השנים האחרונות נראים ומתנהלים כמו מוכי סביבת עבודה שלילית – מיובשים ומרוקנים.

גם בשנותיה המיובשות, חיפה היא קבוצה מושקעת. אין לשחקניה ולמאמניה פנים לאכזב אדם בשיעור קומתו של נשיאם. הם אסירי תודה, הלוואי שהיו יכולים להראות לו עד כמה, ובכל פעם שהוא מגיע למתחם האימונים, או לחדרי ההלבשה, כדי לחזק את רוחם אחרי עוד מפח נפש שהנחילו לו, זה רק מוסיף לתעוקתם. זו תחושה נוראה לתפקד בתוך מסגרת שבה אתה רק מאכזב. ועוד את מי אתה מאכזב. עד שמגיע מרקו בלבול ועושה תיקון.

מרקו בלבול מחליף מנגנון אירופי שלם. הוא תוצרת הארץ. המינוי של בלבול מדגיש עד כמה שחר נחוש להתנתק מהמודל האירופי שאותו ניסה וגם אותו ייבש. שחר הרי לא ימנה את יובל נעים כדי להדגיש זאת. בלבול הוא מאמן שנוכחותו בקבוצה לא מייצרת ציפיות. תמיד היה, גם כשחקן, בורג שמסייע למנגנון לתפקד. הוא חוזר למכבי חיפה ובמגע קסם של פקיד כדורגל משנה את האווירה, בתוכה ובסביבתה.

בלבול. סידר את השולחן (ראובן כהן, מכבי חיפה, האתר הרשמי)

בלבול בא, רואה שיש בלגן, ששוררת פאניקה, עושה מה שפקיד עושה – מסדר את השולחן, מניח כל דבר במקומו. זאת מתודולוגיה מוכרת ומוכחת במצבים כאלה. בלבול מגדיר בכך את הציפיות שלו, ציפיות בסיסיות שאפשר לעמוד בהן. הן לא בשמיים. הן נובעות ממי שהוא. לפני הגעתו ניצחון על מרמורק בגביע לא נחשב. עם הגעתו זה נחשב. זאת לא המטרה הסופית, אבל ניצחון על מרמורק זה ניצחון במשחק כדורגל. אם כך מתייחסים אליו, הוא יכול לבנות קצת ביטחון.

בלבול רק מזכיר לשחקניו מהי ההרגשה לרדת מהמגרש מנצחים, לא חשוב את מי. תשכחו ממכבי חיפה הגדולה, עכשיו אתם מכבי חיפה הקטנה. זו גישה שמביאה לו ניצחון בארבעה משחקי כדורגל רצופים. עוד כמה כאלה, היא תתחיל גם לשחק כדורגל. בלבול הוריד את הציפיות לרצפה, התחיל לקושש ניצחונות מהרצפה וכל האווירה השתנתה. שחר הלך וקנה את שועה. כשיונייטד ממנה את סולשיאר כמחליפו של מוריניו היא מצהירה על רמת הציפיות. יונייטד חוזרת לבסיס.

ראשפורד. סוף סוף יכול להתבטא (AFP)

כל מועדון היה שמח לקבל את התוצרת שסולשיאר נתן כשחקן. הגולים שנתן, העיתוי שלהם והתפיסה שלו את עצמו ביחס לסביבתו: כפרי מנורווגיה שמכיר תודה ליונייטד. כך התנהל כשחקן וכך הוא נוהג כמאמן. סולשיאר לא מגיע ליונייטד כשהוא נושא עמו חזון גדול. הוא מזכיר לה מי היא הייתה ומה היא רוצה וצריכה להיות. כפי שמצופה ממנו, סולשיאר חוזר לבסיס – זו זכות גדולה להימנות עם יונייטד, זכות שמרימה אותך, לא מפילה; מוציאה ממך את הכי טוב שיש לך, לא מצמיתה ומדכאת. הוא רואה כישרונות התקפיים מולו, הוא נותן להם להתבטא.

כך נראים ראשפורד ומארסיאל כשנותנים להם להתבטא. פוגבה כמֵהַּ לקבל את המפתחות, הוא ראוי לקבל אותם, הוא הוכיח שהוא ראוי. הוא רוצה את המפתחות קרוב לשער, הוא טוב בעמדה הזאת, הוא כבר שכנע את מי שצריך, הוא מוערך כמו מחזיק מפתחות שגומר משחקים. רק מוריניו לא שוכנע. סולשיאר שם לו את המפתחות איפה שפוגבה מבקש אותם.

שחר. החליף צוות אירופאי שלם בישראלי צנוע (ערן לוף)

הדבר הבא, יונייטד טסה, אתה רואה אותה יוצאת קדימה רעבה ודורסנית עם שישה-שבעה-שמונה שחקנים שהולכים עד הסוף, לא עוצרים וחושבים מה יקרה מאחור. תוקפת כמו שיונייטד תוקפת. ומתגוננת בחירוף נפש, כמו שיונייטד מתגוננת. ופתאום נראים הבזקים של יונייטד מפעם. זאת לא היכולת של יונייטד ההיא אבל הרוח. מאיפה האנרגיות האלה, מאיפה האופטימיות הזאת, מקבוצה שעד לפני כמה שבועות נראתה כמו חסרת תוחלת חיים.

שמעתי כמה ראיונות של סולשיאר לפני ואחרי משחקים. לא שמעתי ממנו "אני". הוא מדבר כמו נושא תפקיד במועדון היסטורי. סולשיאר תופס את עצמו כפסיק במסורת ובתרבות המשחק של המועדון המפואר הזה. מוריניו התיישב עליה, קימט אותה, סולשיאר חילץ אותה מתחתיו ונתן לה את הכבוד שמגיע לה, הוא הזכיר לה מי היא וחיבר אותה למקורותיה.

סולשיאר ופוגבה. שינוי קיצוני לעומת קודמו (gettyimages)

סולשיאר נשאל לפני משחק מסוים לגבי עמדה ספציפית במגרש שבה יש ליונייטד חוסרים. אמר: מה שיש לי זה מספיק. תשובה מטעם המועדון. מוריניו נשאל את אותה שאלה בעבר ופירט בהרחבה מה עוד חסר לו, ולא נתנו לו והפקירו אותו. סולשיאר לא מזכיר במילה את קודמו, הוא מסתכל קדימה. מה שהיה, מי שהיה – לא מעניין. מוריניו נשכח. לא נשאר ממנו שריד. אווירה חדשה נחה על המועדון.

כששחקני כדורגל מתבקשים לבטא את עמדותיהם ביחס למה שמתרחש סביב הקריירות שלהם, קבוצותיהם בעבר ובהווה, בתמורות בשינויים, בעליות, במורדות – הם תמיד מדגישים את מקצוענותם שלא מושפעת מהאווירה סביבם. אם כך, נראה שהמקצוענות בענף הזה מוגדרת אחרת מכפי שהיא מוגדרת בענפים אחרים. שחקני כדורגל הם לא נהגי אוטובוס שיובילו אותך מנקודה לנקודה תמורת כרטיס ששילמת, בלי שום קשר לאווירה שפושה במקום עבודתם. לשחקני כדורגל אין רף שמתחתיו אין עוד מקום לרדת – הם ייתנו את שלהם, לא משנה מה. שחקני כדורגל הם ילדים. לא טוב להם, הם לא מתפקדים.