המשחק החדש של אוהדי הנבחרת: מי יוציא את הכוכב מדעתו

זהבי
זהבי | ערן לוף

בעידן שבו ערכן של הנבחרות יורד לטובת המועדונים וברחבי העולם אוהדים מפוצצים משחקים, לא פלא שגם ישראל סובלת. ואם לא ישוב הקהל, ערן זהבי לא יהיה האחרון שייפגע ויפרוש. עמיקם על תופעה קשה ומצערת

(גודל טקסט)

 בין שלל ההתרחשויות שנפלו בזו אחר זו על נבחרת ישראל והכדורגל הישראלי החל ממוצאי שבת (ושאת רובן לקח על עצמו ערן זהבי בהחלטה אחת חפוזה שהגדישה את הסאה), נשכחה השורה התחתונה: קהל אוהדי כדורגל – זאת אומרת, חלק מקהל אוהדי הנבחרת – גירש שחקן מהמדים הלאומיים. ולא סתם שחקן, אלא את הכוכב הכי גדול שלה. הזוי? חכו, זה הרבה יותר הזוי ממה שאתם חושבים.

במקביל לנפילת הפופולריות של נבחרת ישראל התעצם כדורגל הקבוצות בישראל. במשחק ה-0:5 נגד אוסטריה לא רק שאצטדיון רמת גן היה מלא, אלא ש-40 אלף איש זמזמו את אותה מנגינה ביציאה מהמשחק, ו-10% מהם גם הגיע אחרי שלושה חודשים למשחק החוץ בלימסול.


אבל זה היה ב-1999. ב-2002 הגיעה הפועל ת"א לרבע גמר גביע אופ"א. עוד באותה שנה שיחקה מכבי חיפה בשלב הבתים בליגת האלופות. ב-2007 הגיעו 3,000 ישראלים לצפות בניצחון אדום בפארק דה פראנס, ב-2012 היו שלוש קבוצות ישראליות בשלב הבתים של הליגה האירופית, וחוץ מאוהדי בית"ר ירושלים, כל אוהדי הקבוצות הגדולות טעמו דברים שאוהדי נבחרת כבר הרבה זמן לא טועמים. ככל שהאווירה במשחקי הגדולות השתפרה, האין אווירה במשחקי הנבחרת התעצמה.

מה שבעיקר לימד הרנסנס הזה ביציעי האולטראס של הגדולים במועדוני ישראל הוא ששירה אדירה משתיקה את הקללות, מעלימה אותן, הופכת אותן ללא רלוונטיות. תרבות העידוד יצרה אווירה, במקביל לכך שדעיכת הנבחרת הנציחה את האין אווירה.


הקהל בסמי עופר. אין אווירה (ערן לוף) 

לוואקום הזה נכנסה סגירת אצטדיון רמת גן והעברת המשחקים של הנבחרת לאצטדיונים שבהם האין אווירה מדגישה עוד יותר את מעכירי האווירה. מדובר באוהדים, רובם מקומיים, שהנבחרת מעניינת אותם כקליפת השום, ברובם לא אוהדי אולטראס – שקנאים לקבוצה שלהם ותו לא – שניצלו את משחקי הנבחרת כדי להעביר מסרים. יש כאלה שתולים שלטים כמו "זהבי, אני מעריץ אותך, תן לי את החולצה שלך", או "ימית, חיים שלי, התנשאי לי"; יש כאלה שמגיעים כדי להפוך את תוכניות הנבחרת, שעשויה מנייר כרומו משובח, למטוסי נייר עמידים ולהטיס אותם לשדה המשחק; ויש גם כאלה שיעמדו ליד הקווים וכשיעבור שחקן מהקבוצה השנואה להם, או מישהו שהם לא מעריכים, הם יראו לו את זה. בטדי זה קרה לשחקנים מוסלמים, בסמי עופר זה יכול לקרות לשחקנים תל אביביים או ליוסי בניון, ובמקומות אחרים זה יכול לקרות לשחקני מכבי חיפה או הפועל ב"ש.

עכשיו תגידו כמובן ששחקנים ערבים צלחו את זה באומץ וג'רארד פיקה עובר את זה בכל משחק נבחרת מחוץ לקטאלוניה. הכל נכון, אבל אתם שוכחים פרט אחד מאוד חשוב: הם יודעים מה מצפה להם. לשחקני נבחרת ישראל זה ממש לא ברור. שריקות בוז היו ויהיו במשחקי נבחרת, אבל שריקות בוז על כל נגיעה שורקים ליריבים הכי שנואים. ובמשחק נבחרת, היריבה היא הנבחרת האורחת, לא הנבחרת הביתית.


זהבי מול מקדוניה. עצבנתם אותו (ערן לוף) 

מאז מוצאי שבת קיבלתי כמה מסרים וכמה טלפונים מאוהדים שהיו במוצ"ש בסמי עופר וראו את התופעה מקרוב. הם מדברים על התארגנות, על אמבוש, על הימורים סביב האקט. את משחקי הפארקור – קפיצה לפסי רכבת, שאיפת אדי דבק, נהיגת אופנוע על עמודי גשר אבן גבירול בתל אביב – החליף משחק חדש: מי מוציא כוכב כדורגל מדעתו. בניון היה ראשון, זהבי השני, טל בן חיים החלוץ כנראה השלישי ואם עמרי גלזר לא היה פותח במוצ"ש, יכול להיות שגם אריאל הרוש היה נופל קורבן. התנהגותו של זהבי והשלכת סרט הקפטן רק חידדו את המחאה.

תופעת השעמום היא מגיפה כלל עולמית אצל דור ה-Y. מגמת ירידת ערכן של הנבחרות הלאומיות לטובת המועדונים היא מגפה כלל עולמית – כבר ב-2003 ראיתי במשחק בין יוון לאוקראינה באצטדיון של אולימפיאקוס אוהדים של פנאתינייקוס מנסים לפוצץ את המשחק – ואי אפשר להילחם חוקית באנשים שבאים לשרוק בוז או לשיר שירי נאצה (כמו במקרה זהבי) לשחקני נבחרת.

דבר אחד ברור: אם לא יהיה קהל, התופעה הזו תתעצם. אם יהיה קהל, לא רק שקול המשועממים ייבלע, האווירה תיתן אנרגיה שתביא תוצאות שיביאו יותר קהל. איך מביאים קהל? ובכן…  

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי