יש בזה משהו קצת אירוני, אבל שני גיבורים שנפרדים מקבוצותיהם בתום העונה (22:05, שידור ישיר בספורט1) יישבו הערב על הספסל כאשר אתלטיקו מדריד תארח את ארסנל במשחק הגומלין בחצי גמר הליגה האירופית. מצד אחד, זהו מקומו הטבעי של ארסן ונגר. מצד שני, זה ממש לא המקום בו רצה לראות את עצמו פרננדו טורס.
ההקבלה לא מסתיימת כאן. טורס ערך את משחקו הראשון בקבוצת הנוער של אתלטיקו ב-1996, בדיוק כאשר ונגר חתם בארסנל. שניהם נשבעו באהבה עזה למועדונם, אבל שניהם עוזבים עם טעם חמצמץ בפה ובתחושה של פספוס. שניהם מרגישים שאפשר היה להשיג הרבה יותר, וגם לסיים את הקדנציה עם אקורד צורם פחות. במשך יותר מעשור שאף ונגר לשחזר את ימי הזוהר מתחילת העשור הקודם, וזה לא עלה בידו. וטורס? הוא בעיקר השתוקק לסיים את הקריירה במדים האדומים-לבנים. לשם כך הוא שב הביתה, אבל המציאות הוכיחה שהוא כבר לא רלוונטי. בערך כמו ונגר, שהבין בהדרגה כי אינו רלוונטי עוד עבור התותחנים, גם אם זה היה תהליך קשה וכואב.
עבור טורס, ייתכן שזה כואב אפילו יותר. "תמיד העדפתי את אתלטיקו על פני האינטרסים האישיים שלי. חלומי הגדול תמיד היה לשחק כאן, גם כשהייתי ילד וגם עכשיו. זו הפעם השניה בה אני נאלץ לוותר על החלום, ובשני המקרים אני עושה זאת לטובת הקבוצה. הייתי עושה את זה גם בפעם השלישית ובפעם הרביעית. המועדון הזה הוא הכל בשבילי, והוא תמיד יהיה בליבי", אמר החלוץ כאשר הודיע על החלטתו. וזה אומר המון, לא רק לגבי הפרידה הנוכחית. "אני חייב לפנות את המקום לדור החדש", הסביר טורס, וזה מובן בהתחשב בעובדה כי דקות המשחק שלו העונה היו מעטות במיוחד, והמאמן דייגו סימאונה לא הסתיר שאין לכוכב הוותיק מקום בתוכניותיו לעתיד. החדשות הגדולות הן לגבי העבר – התברר כי "אל ניניו" כלל לא יזם את המעבר לליברפול ב-2007.
לטענתו של הסקורר, אם כך, הוא נמכר לאנפילד על מנת לשפר את מצבו הכלכלי של המועדון, ואין לנו סיבה לפקפק בדבריו. מבחינתו, הוא היה מעדיף להישאר באצטדיון ויסנטה קלדרון, והבחירה הזו מרתקת כי אתלטיקו היתה בימים ההם קבוצת מרכז טבלה עם תדמית לוזרית. מאז חזרה לליגה הבכירה ב-2002, בניצוחו של אל ניניו שקרע רשתות בליגה השניה ופרץ לתודעה ככוכב עולה, היא לא השכילה למצות את הפוטנציאל. החתימה בליברפול, אחד המועדונים החשובים בפרמיירליג שהתיימר להתמודד על אליפות, היוותה קידום משמעותי מאוד עבור טורס, והוא אכן שידרג מאוד את מעמדו. ביורו 2008 ובמונדיאל 2010 הוא זכה ככוכב ליברפול וכאחד החלוצים הטובים ביותר בליגה האנגלית. אלא שבאנפילד הוא לא ראה תארים, בעוד אתלטיקו דווקא זכתה בלעדיו בליגה האירופית ב-2010, והפכה לכוח משמעותי ביותר בספרד בזכות המינוי של סימאונה.
טורס מוצג בליברפול. העדיף להישאר במדריד (Gettyimages)
היה מעניין מאוד לראות את החיבור של צ'ולו עם טורס בימי הזוהר של החלוץ. האם טורס במיטבו היה משתלב היטב בסגנון של סימאונה? האם אתלטיקו היתה מגיעה להישגים גדולים יותר בזכותו? לעולם לא נדע. בעוד הארגנטינאי חולל פלאים בבירת ספרד, טורס גווע בצ'לסי. הוא אומנם זכה בליגת האלופות ב-2012, אז אפילו כבש שער מפורסם בקאמפ נואו מול ברצלונה בחצי הגמר, וגם בליגה האירופית ב-2013, אבל זה לא היה זה. טורס היה נטע זר בסטמפורד ברידג', ותג המחיר הגבוה ריסק את המוניטין שלו. הוא היה מוותר בשמחה על ליגת האלופות כדי להיות חלק מהסגל של אתלטיקו שזכה באליפות הסנסציונית ההיא ב-2014. ואולם, לרוע המזל, הוא חזר הביתה חצי שנה מאוחר יותר, ומאז לא ראה אף תואר.
כן, קראתם נכון. לטורס בן ה-34 אין אף תואר במדי אתלטיקו בשתי הקדנציות. הוא היה קרוב, במיוחד בגמר ליגת האלופות מול ריאל מדריד לפני שנתיים, אז השלים 120 דקות על הדשא בסן סירו. בעונה ההיא היה לו חלק חשוב ברוטציה של סימאונה – לא מקום בטוח בהרכב, אבל בהחלט תפקיד מכובד וראוי. הוא גם הבקיע 12 שערים בכל המסגרות, ויצר שיתוף פעולה חיובי ופורה עם אנטואן גריזמן. אגו אף פעם לא היווה בעיה אצל טורס. הוא לא שאף להיות מעל כולם – לא כנער מבטיח, לא ככוכב מוכר ולא כסמל הוותיק. ולכן גם לא שמענו ממנו תלונות בתקשורת כאשר סימאונה השתמש בו פחות ופחות בשנתיים האחרונות. את התסכול והאכזבה הוא שמר עמוק בפנים, ואז הגיע להחלטה שצריך לעזוב, כי פרישה לא עומדת על הפרק. הוא מרגיש שגופו מעניק לו הזדמנות להמשיך בקריירה, אבל זה יהיה במקום אחר. אז נותרה רק המשימה האחרונה – לזכות בתואר האחרון.
עם סימאונה. נותר רק לתהות איך היה נראה החיבור בימי הזוהר של טורס (Gettyimages)
סביר להניח שזה לא יהיה ברגליו, ובמשחק הראשון מול ארסנל קיבל טורס חמש דקות בלבד לקראת הסיום. ואולם, אם וכאשר תזכה אתלטיקו בליגה האירופית, הוא בהחלט ירגיש שייך – אפילו יותר שייך מאשר בצ'לסי. כי זה הבית שלו, זו הקבוצה שלו. הוא היה ונשאר הסמל שלה, גם כאשר לבש מדים אחרים במדינות אחרות. הוא ימשיך להיות אחד השחקנים האהובים והמוערכים בתולדותיה גם אם יסיים בידיים ריקות. אפילו העזיבה שלו נובעת מנאמנות. אין הרבה שחקנים כאלה, ולכן הפרס הזה מגיע לו – ועוד איך.
ואולם, האם לא מגיע גם לוונגר להיפרד מארסנל עם תואר? אם אתם אוהדים נייטרלים, זו תהיה דילמה לא פשוטה. מי לדעתם צריך לחייך על הספסל הערב אחרי שריקת הסיום בדרך לגמר?
ונגר. ואולי דווקא לו מגיע להיות בגמר? (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?