כל אוהד כדורגל חולם על הצלחה ותארים של קבוצתו, וכשאין כאלה הוא תמיד חולם על הרגע שיגיע הבן אדם שירכוש את קבוצתו, ישקיע בה מיליונים וייקח אותה לפסגה. לכאורה זה גם סיפורה הקלאסי של רד.בול לייפציג, אבל לא בדיוק.
כשהתאגיד העשיר של רד בול רצה דריסת רגל גם בכדורגל הגרמני, הוא התקשה. כסף יש, והרבה, מוטיבציה ודאי שיש וכל שעליהם היה לעשות הוא להשקיע בקבוצה ולהבטיח לה הרים וגבעות – שזה החלק הקל בסיפור. כך זה לפחות נשמע.
התאגיד העשיר פנה למספר קבוצות ונענה בשלילה. דיסלדורף, מינכן 1860 ואפילו סנט פאולי הקנאית, כולן סירבו בתוקף והתוכנית לכבוש את הבונדסליגה נעצרה, או יותר נכון התעכבה עד אשר הושלם המו"מ לרכישת מארקראנשטאד מהליגה החמישית. לייפציג צמאה להישגי כדורגל כבר למעלה מ-100 שנה, עיר של כחצי מיליון תושבים, ללא יותר מדי שכנים מסביבה. צבע החולצות, הסמל, אפילו השם – הכל החולף בעת רכישת המועדון. האוהדים זעמו, הכדורגל הגרמני סער ולייפציג טיפסה בזריזות יוצאת דופן לליגה הראשונה.
את האווירה בכדורגל הגרמני אתה מבין מיד עם הגעתך לאצטדיון. עולה לרכבת בברלין, שעה וחצי נסיעה מזרחה, ביחד איתך אוהדי שאלקה על שישיית בירה ביד נכנסים לתא ברכבת המיועד ל-6 ופותחים שולחן. כך מתחיל הבילוי שנקרא משחק בונדסליגה.
בדרך לאצטדיון. כאן מתחילה חוויה (שרון ניסים)
כשמגיעים לליפציג מבינים מהר מאוד שהמועדון הזה עדיין בחיתוליו. איך מבינים? נתחיל מזה שאוהדי שאלקה יושבים עם אוהדי לייפציג לבירה טובה. לייפציג עוד לא ייצרה יריבויות אמיתיות, עוד לא לקחה תארים כך שאין שנאה ספורטיבית כלפיה וגם לא יריבויות עמוקות שנים., אם כי רבים מקהלי הליגה מסרבים לקבל את מעמדה כקבוצת צמרת לאור העובדה שהיא עשתה זאת באמצעות סכומי עתק. גם האולטארס המקומי עדיין בבניה, יש מי שיבהיר שהם כלל לא ראויים להיקרא "אולטראס" בשלב זה. האיצטדיון עצמו עבר שיפוץ לפני יותר מעשור ועומד בסטנדרטים הגבוהים, על אף שניתן לראות שלא כל הכיסאות נהנו מאותו שיפוץ. גם הכניסה ליציע לא מאירה פנים – מצריכה עלייה של כ-150 מדרגות בטרם תגיע לכיסא.
הבירה כמובן זורמת ללא הרף גם במהלך המשחק. צריך לזכור שהבירה במגרשים היא דלת אלכוהול, כך שללוגם המקומי זו לא ממש בעיה לשתות 2-3 ליטרים במשחק, אבל שלא תתבלבלו – התור במחצית לשירותי הגברים ארוך בדיוק כמו לשירותי הנשים.
הגרמנים יודעים ליהנות מבירה טובה ומכדורגל מצוין (שרון ניסים)
משחק הצמרת בקרב על מקום בליגת האלופות היה יופי של סיפתח אחרי הפגרה. מחצית ראשונה מעט מנומנמת, אבל הסכר נפרץ במחצית השנייה עם כניסתו של הכוכב הבלתי מעורער טימו ורנר במחצית השנייה. תוך 10 דקות החלוץ סגר עניין עם שער ובישול.
זוהי גם הזדמנות טובה לפרגן בענק לאוהדי הכדורגל בארץ, מכיוון שהאווירה בסמי עופר, בטרנר, בטדי ובנתניה מרשימה מהרבה מקומות מנומנמים שביקרתי בהם, באנגליה, באיטליה ובגרמניה. ראוי לציון מאותה חוויה ענקית היא שמתוך 42 אלף צופים, הממוצע הגרמני מצביע על כ-10 אחוזים קבועים של אוהדים מתחת לגיל 14. לידי ישבו שניים, ללא ההורים שנותרו בביתם. הלוואי עלינו.
אוהדי שאלקה. לא בכל המקומות הקהל רדום (שרון ניסים)
מה דעתך על הכתבה?