אייל ברקוביץ’ מאמן נבחרת ישראל – כבר לא נשמע הזוי

אייל ברקוביץ'
gettyimages | gettyimages

יש כל כך הרבה דברים שפוסלים אותו, אך בהיעדר כישרונות או מועמדים עתירי הישגים, האפשרות הזו כבר לא נשמעת רעה. עמיקם מסביר

אייל ברקוביץ’ לנבחרת ישראל. הממממ…. מודה שלפני כמה שנים זה נשמע כמו מסע יחסי ציבור הזוי, ופתאום, בהיעדר כישרונות יוצאי דופן או מועמדים עתירי הישגים, ובוודאי נוכח מועמדותו הדביקה של הפנסיונר, אברהם גרנט, האפשרות של ברקו לא נראית לא הזויה ובוודאי שכבר לא רעה.

יש כל כך הרבה דברים שפוסלים את אייל ברקוביץ’ מאימון נבחרת ישראל. ראשית, הוא לא מאמן. הוא מעולם לא אימן, וניהול מקצועי של מועדון נוער לצרכים פרטיים, או מועדון פאר, או בעלות של קבוצת כדורגל בינונית בליגה השנייה – אלה לא תעודות פרו, זה רק כמה שורות בקורות חיים.

גם העובדה כי אייל ברקוביץ’ היה שחקן ענק, אולי הטוב ביותר שגדל כאן, לא נותנת לו יתרון של חצי סנטימטר באימון. הוא אולי שיחק אצל מאמנים גדולים – שפיגל, שרף, נילסן, גרנט, סונס, רדנאפ, קיגאן, אוניל – אבל זה לא שהם העבירו לו הלאה את המחברות, הכריזמה או יחסי האנוש שלהם.

להיות שחקן לא הופך אותך למאמן ענק
להיות שחקן לא הופך אותך למאמן ענק
אייל ברקוביץ’, רונאלדיניו | Neal Simpson – EMPICS / Contributor

להיות שחקן ענק לא הופך אותך בהכרח למאמן ענק, להיפך. רבים הדוגמאות של שחקני עבר ענקים שנכשלו טוטאלית באימון. הטענה הרווחת היא ששחקן גדול יתקשה לעבוד כמאמן עם שחקנים בינוניים, זה יוציא ממנו אנרגיות שליליות, זה לא יקדם דבר. המאמנים הגדולים בעולם היום היו שחקנים אפורים, בינוניים או שלא היו כלל שחקנים מקצוענים. 

גם העובדה כי ברקוביץ’ הוא בכלל איש תקשורת, אפילו ותיק, יוצרת את הרתיעה הטבעית. ברקו הוא אחד משני המנחים של תוכנית ראיונות צעקנית אך פופולרית. קשה לראות את המעבר מקיתונות של ביקורת על פוליטיקאים, גם בפניהם, לקידום נבחרת לאומית. נכון, זה חינני לפעמים לראות אדם שמדבר בישירות שכזו, אבל יש גבול דק בין ישירות לבוטות, לזלזול, לפעמים גם להתנשאות. לא מכיר תקדים שבו מנחה טלוויזיה פופולרי עבר להיות מאמן נבחרת לאומית.

אבל ברקוביץ’ מועמד כי אין מועמד אחר מנצח. כמו שלא כל שחקן ליגה טוב יכול להיות שחקן נבחרת טוב, אצל מאמנים זה מקבל משנה תוקף. מאמן ליגה רגיל להיפגש עם חניכיו כל יום, מאמן נבחרת פוגש אותם אחת למשימה, למספר אימונים, וכמה אסיפות. מאמן נבחרת מוקף צוות ענק, לא באמת חייב לזרוק גופיות לשחקנים או להדגים להם תרגיל. ראיתי פעם את ז’ק סנטיני, מאמן נבחרת צרפת לשעבר, מסתובב הלוך ושוב באימון נבחרת, יומיים לפני משחק ביורו 2004, ולא מוציא מילה מהפה, בוודאי שלא עושה שום פעולה גופנית. הוא פשוט היה שם, סוג של מגדלור. 

יש לברקו יותר תכונות של מאמן נבחרת מאשר לכל מועמד אחר, דווקא בגלל שלא אימן מימיו. מאמן נבחרת נותן דגשים, מציב קווים אדומים, מנחה ובוחר שחקנים למשימה. בשביל הנבחרת ברקוביץ’ רוצה לאמן, הוא לא בא לעשות קריירה ולהשתמש בנבחרת כדי לקבל ג’וב באירופה, או מועדון גדול בישראל. הוא פשוט רוצה להביא את עצמו ומעצמו לנבחרת. יש לו את הניצוץ, את התשוקה, את הרעב. אפשר להתווכח על הכריזמה – מועילה או מזיקה – וכמובן על דרך הארץ, אבל ברקו זה אדם שלא יעשה חשבון, לא לסוכנים ולא לקמפיינים תקשורתיים, ולא בכלל. ומאמן שלא עושה חשבון, הוא המועמד מספר 1 לנבחרת, כי הוא לא תלוי בדבר. 

נכון שמצחיק לדבר בעידן של קורונה על קהל, אבל ברגע שזה יתאפשר, ברקוביץ’ יכול להביא, רק מתוך סקרנות וגעגוע לנבחרת בה הוא שיחק, את הקהל שכבר לא בא לנבחרת. 

אז למרות שבאופן אישי נדמה לי שברק בכר ויוסי אבוקסיס – כל אחד לחוד – יכולים בשקט לאמן את הנבחרת, לא אפול מהכיסא אם ברקוביץ’ ימונה. אחרי הכל, זהות המנהל המקצועי או הטכני חשובה היום הרבה יותר, אבל גם כי במצב הנבחרת היום, לפעמים דווקא המאמן יכול לעשות את ההבדל. ומשום מה, זה מעורר תשוקה גם אצלנו.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי