בטעם אחר: האליפות של ליברפול בלתי ניתנת לשחזור

play
אוהדי ליברפול חגגים אליפות בקופ | Christopher Furlong/Getty Images
פעם ב-30 שנה: צפו בכתבת האליפות ההיסטורית של ליברפול 05:30

30 שנה מהזכייה האחרונה של המייטירדס, יוכין משווה ומעלה דילמה

את האליפות הקודמת שלה חגגה ליברפול ב-1 במאי 1990 – ומגיפת קורונה דאגה לכך שלתואר החדש נאלצו האדומים לחכות יותר מ-30 שנה. במקום לזכות במרץ כמתוכנן, נדחה האירוע ליוני, וכך חלפו מעשית יותר משלושה עשורים מאז הרגע ההיסטורי ההוא – אלא שהוא לא הרגיש כל כך היסטורי בזמן אמת.

הזכייה הובטחה אז רשמית וסופית בניצחון 0:1 על דרבי קאונטי באנפילד. השער היחיד הובקע בדקה ה-81, כאשר רוני רוזנטל סחט הצלה גדולה מפיטר שילטון, השוער האגדי של האורחת, וגארי גילספי המשיך את הריבאונד פנימה. דקות ספורות קודם לכן התרגש הקהל עד דמעות כאשר המנג’ר קני דלגליש הכניס את עצמו להופעה האחרונה במדים האדומים האהובים בגיל 39, יותר משנתיים אחרי הופעתו הקודמת. הוא ידע כי מדובר במשחק פרידה על הדשא ורצה לערוך אותו במשחק האליפות.

אחרי שריקת הסיום, כאשר צולמה הקבוצה הקבוצתית עם תואר האליפות, התקשה הקפטן הוותיק אלן האנסן לכרוע ברך יחד עם יתר חבריו. הכאבים היו חזקים מדי. בדיעבד התברר כי גם עבור המגן הסקוטי המהולל הייתה זו הופעתו האחרונה במדי ליברפול, אך הוא ממש לא חשב כך כאשר העניק את הריאיון: “יש לי חוזה עד 1992 ואני מתכוון לכבד אותו. לאחר מכן, נראה מה יהיה”, הוא הצהיר. בפועל, מצבו הבריאותי לא איפשר לו להמשיך, הוא לא שותף כלל בעונה שלאחר מכן ותלה את הנעליים כבר במרץ 1991. חודש קודם לכן, התפטר במפתיע דלגליש – ועזב כאשר ליברפול הובילה את הטבלה. בלעדיהם, הכל השתנה – אבל איש לא העלה בדעתו עד כמה הבצורת הזו תהיה ארוכה.

קני דלגליש ושחקני ליברפול באליפות 1990
קני דלגליש ושחקני ליברפול באליפות 1990 | Dan Smith/Allsport/Getty Images/Hulton Archive

חלקים נוספים מריאיון האליפות עם האנסן מעניינים אף יותר – והכותרת אומרת המון. “כל כך קל”, דיווח העיתון על האליפות מספר 11 של ליברפול ב-18 השנים הקודמות. היא הייתה האלופה האולטימטיבית ושלטה ביד רמה בכדורגל האנגלי. לא היו לה ספקות בעליונותה המוחלטת. “כאשר נכנסנו לכושר, הייתי בטוח שנברח לכולם ונזכה. כולם יודעים שהסגל שלנו הכי טוב והמחויבות שלנו לנצח הכי גבוהה. הקבוצה הזו כל כך איכותית שאנחנו יכולים להמשיך ביחד ולנצח עוד 20 שנה”, הצהיר האנסן. זו הייתה הלצה, כמובן. הוא היה אז בן 35 ולא התכוון ברצינות לשחק עד גיל 55. אבל בכל בדיחה יש קמצוץ של אמת, והיה באמירה הזו שילוב של שחצנות עם שאננות.

זה אפיין גם את הקהל האדום. האוהדים היו מאושרים, באופן טבעי, לזכות שוב באליפות – במיוחד לאור העובדה כי שנה קודם לכן הם הפסידו את התואר באופן דרמטי במיוחד לארסנל במחזור הנעילה – אבל הייתה שם תחושה ברורה של שובע. ג’יימי קראגר זוכר כיצד הסתפר ממש ליד האיצטדיון באותו יום, כנער בן 12. “לא הייתה התרגשות באוויר. האליפות הייתה מובנת מאליה”, הוא סיפר לדיילי מייל. כך מעידים בדיעבד האוהדים שחוו את עידן הזוהר של ליברפול בשנות ה-80′. הם התרגלו לנצח. זה היה נחמד, אך לא מעבר לכך. לו היו יודעים שיצטרכו להמתין זמן כה רב לאליפות הבאה, הם היו מעריכים יותר את הרגעים האלה. ואולם, הם לא ידעו – ולכן גם לא העריכו עד הסוף.

קלופ ושחקני ליברפול
יורגן קלופ ושחקני ליברפול | Paul Ellis/Pool via Getty Images

30 שנה ללא אליפות הסתיימו כעת בנסיבות מוזרות ועגומות. במקום לחגוג עם עשרות אלפי אוהדים, השיגו השחקנים את התוצאות האחרונות שנדרשו כדי להבטיח את הכתר הנכסף אל מול יציעים ריקים. לא כך הם תכננו את החוויה הזו, אך גם בתנאים אלה העושר של הקהל לא יודע גבול. זהו רגע יוצא דופן. זו עונה יוצאת דופן. היא תירשם בדפי ההיסטוריה, ותיזכר לנצח. מנצ’סטר יונייטד זכתה באליפות ב-1993 עם אלכס פרגוסון בתום בצורת בת 25 שנה. לליברפול זה לקח אפילו יותר. זה הרגיש כמו נצח. לעתים נדמה היה כי היא לא תזכה יותר באליפות לעולם. לכן, כאשר זה קורה סוף כל סוף, זו תחושה עילאית ומדהימה. היא ייחודית ובלתי ניתנת לשחזור. לאליפות הבאה, אם וכאשר תתרחש, יהיה טעם אחר לגמרי.

וזה מביא אותנו לשאלה המרתקת – מה בעצם עדיף? האם היה שווה להמתין שלושה עשורים ארוכים, עם אינספור אכזבות, וגם רגעים של שברון לב אמיתי כמו ההחלקה המיתולוגית ההיא של סטיבן ג’רארד ב-2014, רק כדי לחוות את התחושה המטורפת והפנומנלית הזו? האם הסבל השתלם? האם החוויה הספציפית הזו שוות ערך לזכייה ב-17 או 19 אליפויות לאורך 30 השנים האחרונות?

בואו ניקח, לצורך השוואה, את האוהדים של באיירן מינכן ושל יובנטוס. האם הם באמת נהנים בעשור האחרון? האם האוהדים של פריז סן ז’רמן יכולים להרגיש סיפוק כלשהו בעידן הנוכחי. מצד אחד, האליפות מובטחת להם בכל עונה. מצד שני, האם אפשר לחגוג אותה באמת, אחרי שהתחרותיות בליגה הצרפתית חוסלה? תדמיינו לרגע שיש לכם אפשרות להתחיל את החיים מאפס ולבחור במודע את הקבוצה שתאהדו. האם תעדיפו אלופה סדרתית כמו ליברפול בשנות ה-80′, או לוזרית סדרתית שתחגוג בסופו של דבר אליפות אחרי עשורים ארוכים, כמו ליברפול הנוכחית?

הדילמה הזו מעניינת גם מנקודת המבט של השחקנים. האם עדיפה הקריירה של אלן האנסן, שחתם בליברפול ב-1977 בידיעה שהוא מצטרף לקבוצה הטובה ביותר באנגליה, והפך לאגדה עם 8 אליפויות? או אולי עדיפה התהילה של הקפטן הנוכחי, ג’ורדן הנדרסון, שהגיע לליברפול ב-2011 בידיעה ברורה כי הסיכוי לזכות באליפות קטן, וכעת הופך לאגדה בעצמו בנסיבות אחרות לגמרי, כשהוא סוגר 9 עונות באנפילד, ימים ספורים אחרי שהוא חוגג יום הולדת 30? ההישג של מי מרשים יותר? מי ייזכר בטווח הארוך כאלוף גדול יותר?

“כל כך קל” – אפשר לכתוב זאת גם על העונה הנוכחית של האדומים. הם דרסו את הליגה בדהירה מטורפת ואפילו מגיפה כלל עולמית לא עצרה אותם בסופו של דבר. אלא שזו קלות מסוג אחר לגמרי והיא גורמת להתרגשות בעוצמה אחרת לחלוטין. האם תהיה לזה המשכיות, בהדרכת יורגן קלופ שיבנה שושלת מפוארת, ויזכה באליפויות רבות נוספות? אין לדעת, אבל אולי אוהדי ליברפול במילניום הנוכחי גם לא ממש משתוקקים לכך. הם התמכרו להישגים מעמדת אנדרדוג – גמר ליגת האלופות ב-2005, חצי הגמר מול ברצלונה ב-2019… וגם עכשיו, למרות העליונות הברורה על כולם, הם עדיין מרגישים קצת כמו אנדרדוג. הם לא שבעים. האם הם רוצים לשבוע? האם כדאי להם לשבוע? תחשבו על זה.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי