תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

האם יש מכביסט באולם?

שחקני מכבי ת\א. משחקים בלי נשמה | צילום: עדי אבישי
תירוצי הפציעות היו יכולים להיות רלוונטיים לאובדן האליפות של מכבי ת"א אם מישהו מהנעדרים היה קשור לליבת המועדון

יש בעיה קשה בלהיות אדם שלא אוהד מכבי ת"א בכדורסל, מעבר לתחושת ה"עכירות ישראל" שמלבישים עליך מכריך הרבים כל כך (שאף אחד מהם לא היה שלשום ביד אליהו). כמה מהם אפילו מסוגלים לתת הפניה בעמוד הראשון של עיתון לראיון עם "המאמן הלאומי" דיוויד בלאט. אמיתי.

 

הבעיה היא שאתה חש עליצות בגלל ניצחון של הפועל אילת. עם כל הכבוד, למעלה מ-300 ק"מ מפרידים באופן שיטתי בין קרקע האהדה הטבעי שלי לקבוצה הזו שעלתה השבוע לגמר הפלייאוף בדרך כל כך מרשימה (מחקה פיגור 2:0 מול הקבוצה שסיימה ראשונה בליגה הסדירה, משהו שאפילו "המאמן הלאומי" לא הצליח).

 

 

אבל אילת אינה הסיפור פה, וזו בדיוק הבעיה הגדולה שלנו. אנחנו עוסקים במכבי, שהחריגה את המונח שליטה בענף ספורט בדרך שאין לה אח ורע בעולם, ובדרך גרמה ללא מעט – כמוני – לחוש חמיצות רבה (בין השאר מתוך קנאה) על הדרך הזו.

 

שחקני אילת חוגגים. אף אחד לא מתעסק בהם (עדי אבישי)

 

כשירד ענן האבק הזה – שנראה אחרי כל שנתיים שעוברות יותר דומה לתאונת פודרה קלה ולא יותר – פתאום התברר כי בשלוש העונות האחרונות זכתה מכבי ת"א בכדורסל באליפות אחת, בעוד שמכבי ת"א בכדורגל זכתה בשלוש. איך זה קרה? נדמה כי התשובה נעוצה בסעיף מיליון הדולר. בעוד שמכבי ת"א כדורגל קשרה את גורלה הפיננסי בערן זהבי, שחקן ישראלי עם מיתוג חזק מאוד, במחלקת הכדורסל זרקו את אותו סכום על ג'רמי פארגו - סוג של דיוויד אנקראם לעשירים, שחקן ראן אנד גאן שעל כל סל משמונה מטרים מחטיא שלושה ניסיונות אחרים.

 

כל תירוצי הפצועים יכולים להיות רלוונטיים כאשר מדובר בשחקנים שהם לב ליבו של המועדון. דווין סמית', סילבן לנדסברג או ג'ו אלכסנדר לא יזרקו את עצמם לפרקט כמו דלבדובה אחד בקליבלנד. הפצוע הכי רלוונטי לאובדן האליפות הוא גיא פניני, מכיוון שהוא צבר, יליד מכבי, שכל נשיכה, צביטה, התרסה או טראש טוק הם המטען המכביסטי של המועדון, ולא אילוץ שקשישים בני 70 פלוס מנסים להטמיע ברוסטר הזה.

 

ביום רביעי, למשל, ברגעים הספורים שמכבי ניסתה להיות מכבי, היחיד שהרביץ (לאדריאן יוטר) היה יוגב אוחיון, מעשה ארואסטי בלארגי או מרסר בשטיינהאור, שלא לדבר על אלון בן זקן בדורון שפר. זו הדרך של מכבי לאחוז בתאריה, בשעה שהיא במצוקה. למכבי אין היום ארואסטים; ברקוביצ'ים הם שחקני ספסל באילת; ואת הדניאלים הם שלחו בחזרה לחולון. השחקן היחיד שעוד מרביץ שם, לא יכול לסחוב יותר מ-17 דקות את הכמעט 200 קילו שלו.

 

פארגו. פוגע בקבוצה (עדי אבישי)

 

נדמה שהתמונה שמסמלת יותר מכל את התרוקנות המועדון מייחודיותו היא זו שנקלטה בסיום המשחק: מיקי ברקוביץ', גדול שחקני המועדון, האיש שמסמל יותר מכל את רוח הווינריות שבו, מי שאפילו הגשש החיוור הפכו לאייקון – האיש הזה עומד ומתחבק עם כל מי שזז, במגרש הבית שלו, במקום שעשה אותו, רק בגלל שבנו ניב שיחק בקבוצה השנייה. גם אופורטוניסט כמו ברקוביץ' לא היה נסחף לזה אלמלא אובדן הזיקה.

 

מכבי הפכה לסתם קבוצה, למרות שאוהדיה מתעקשים על היותה הקבוצה של המדינה. עובדה, ההיכל ביום רביעי בכלל לא היה מלא. השנים האלה שמכבי לא נאבקת על מקומה באירופה (שמובטח לה בלי קשר לביצועיה בזירה המקומית) הקטינו עד למזער את כמות האוהדים שמקדשים ניצחון בכל מחיר. "הספורט ניצח", אמר דיוויד פדרמן, בלי לתאם את המשפט הבלתי אפשרי הזה עם שמעון מזרחי, בטח לא עם שמלוק מחרובסקי. מכביסט אמיתי לא מקדש את הספורט, רק את מכבי. ואחריו המבול.

 

מזרחי. לא מקדש את הספורט, רק את מכבי (עדי אבישי)

 

ולמרות זאת, העובדה כי מכבי לקחה רק חצי מהאליפויות ששיחקו עליהן בשמונה העונות האחרונות – לראשונה מאז שנות ה-60 – לא הופכות את הענף הזה לשקול יותר. כל עוד אוחזת מכבי בכרטיס היחיד שמעניקה אירופה לכסף הגדול, זה תמיד ייפול על בחירת סגל, פציעות, חוק רוסי או שיטת הכרעה. אף פעם לא על יכולת אמיתית למנף מועדון.

 

מכבי הגיעה למצב הזה בגלל שאין לה כבר תחרות: לא על הטייטלים שמחלקים בארץ, אלא על ההזדמנויות שמחכות בחוץ. עוד קבוצה ישראלית ביורוליג תציל את מכבי. לא רק מהחמצת אליפויות, אלא גם מהמשך הדרך.   

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ