תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

דייויד בלאט, ברוך הבא להוליווד

בלאט. גם הוא מבין עכשיו | צילום: AFP
הוכח שוב שכמו בקולנוע, גם בספורט האמריקאי – בסוף, הטוב מנצח

נרטיב. "לא לכל סיפור יש האפי אנד, אבל זה לא אומר שהסיפור לא טוב", כך סיכם דייויד בלאט, בעל תואר בספרות אנגלית מאוניברסיטת פרינסטון, את העונה הראשונה שלו בליגה הטובה בעולם. מהצד שלו.

 

נכון, יכול להיות שבעוד עשר שנים יתקשה הישראלי הממוצע להיזכר באותה קבוצה עלומה שניצחה את "הקבוצה של בלאט". אבל בארה"ב – שם זה באמת משנה – אותו אזרח אקראי יתקשה לזכור את הדרך שעברה קליבלנד, פציעות והכל, עד לגמר. כי היסטוריה, כידוע, נכתבת על ידי המנצחים.

 

 

אליפות ה-NBA היתה רשומה על שמה של גולדן סטייט בערך מחודש דצמבר, אז החלקים במכונה של סטיב קר החלו לעבוד בתיאום מושלם. גם המסע המופלא של לברון ג'יימס לא היה יכול לעצור אותם. ככל שהעונה התקדמה והמזל התחבר ליכולת, נוכחנו לדעת שמדובר בקבוצה היסטורית. אולי הטובה ביותר מאז שיקאגו של ג'ורדן ב-1996.

 

ככל שנקפו הימים התכנס העם הנבחר מול המסכים בשעות לילה הזויות רק כדי לראות את הנציג שלנו מארץ הקודש נלחם בכולם: ביריבות מהמזרח, בפציעות, במזל הרע ובוורייורס. וכן, גם בשחקן בשם לברון ג'יימס.

 

אך משהו מוזר התרחש בימים האלה. פתאום, ממשחק למשחק, יותר ויותר מבני העם הנבחר העדיפו לזנוח את מפעלי הפלדה של אוהיו וללכת עם הקבוצה השנייה, זאת שמייצגת את הסיליקון וואלי. הם לא עשו זאת משנאת המן, אלא מאהבה, אמתית וכנה, למרדכי. הם הבינו שבשביל קבוצות כאלה המציאו את הכדורסל.

 

דייויד בלאט הוכיח שהוא אולי מבין בספרות, אך עדיין לא הפנים שהספורט האמריקאי קרוב יותר להוליווד מאשר לכל דבר אחר. ובהוליווד, הטובים תמיד מנצחים.

 

גולדן סטייט. בשביל קבוצה כזו המציאו את הכדורסל (AFP)

 

MVP. רוקי מרציאנו ייזכר לעד כאלוף העולם היחיד במשקל כבד שפרש ללא אף הפסד במאזנו. 49 פעמים עלה הסבל ממסצ'וסטס לזירה ו-49 פעמים ירד ממנה מנצח. היחיד. לא מוחמד עלי, לא ג'ורג' פורמן, לא לארי הולמס ולא מייק טייסון. כולם ראו, בשלב כזה או אחר, את הצד הלא נכון של המזרן.

 

ניתן לערוך רשימה של 20 מתאגרפים טובים ממנו, חלקם אפילו מאותה תקופה, אבל "הברוקטון בלוקבאסטר" הוא היחיד שנותר בלתי מנוצח. הוא לא עשה את זה ביכולת עילאית, אלא בהתמדה. פעם אחר פעם היו פותחים יריביו פער בסיבובים הראשונים, רק כדי ליפול לקרשים במאוחרים. בספורט בו כל שנייה קובעת, הוא ידע לקחת את הזמן.

 

כשכבר הייתה ברורה המגמה בסדרה, קולות רבים קראו לבחור בלברון ג'יימס לתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר. "המלך" הציג לאורך הסדרה מספרים היסטוריים, אך בדומה ליריביו של רוקי מרציאנו, הוא שוב יצא מנצח בכרטיסי השופטים אך עם ספרה גבוהה יותר בטור ההפסדים.

 

רבים שמים את נקודת המפנה בסדרה במשחק הרביעי, בו בחר סטיב קר לפתוח עם אנדרה איגודלה בחמישייה. הם כנראה צודקים, אבל את התרומה שלו התחיל "איגי" הרבה לפני. על פניו הוא הפסיד לג'יימס בכל מדד. הוא נתן לו לקלוע, למסור ולקטוף ריבאונדים. הוא נתן לו להשאיר את הקבוצה שלו במשחק אבל ידע שברגע האמת, כשהוא עייף ותשוש, יצליח להנחית עליו מהלומה מנצחת שתפיל אותו על הקרשים. הוא ידע שהזמן לצידו וכידוע, הזמן הוא בלתי מנוצח.

 

איגודלה וקר. הפורוורד ידע שהזמן לצידו (AFP)

 

"מלך". קשה להשתחרר מכינויים שניתנים לך בגיל צעיר. רחבעם זאבי תמיד היה "גנדי" כפי שהכינוי ג'ינג'י נדבק שנים לאחר שהשיער כבר האפיר. כינויים אחרים דווקא הולמים את האדם כפי שמג'יק נשאר כזה שנים לאחר פרישתו וקובי בראיינט תמיד יהיה מזוהה עם הממבה השחורה - זאת שתכיש את יריביה אך גם את חבריה.

 

לברון ג'יימס לא בחר את הכינוי שלו, הוא ניתן לו על ידי העורכים בעיתון "ספורט אילוסטרייטד" בגיל 16, אך הוא נושא אותו בגאון. משפחות המלוכה מתקשרות אצלנו מיד לדם כחול, ניקיון וממלכתיות, אך בשנה האחרונה הכינוי שלו מזכיר יותר את מלחמות השליטה "במשחקי הכס".

 

לברון תמיד החשיב את עצמו לטוב ביותר – אין בזה פסול – זאת הדרך היחידה להפוך לאחד כזה, אבל בשנה האחרונה הוא הציב את עצמו מעל המשחק. כזה שפוגע בקבוצה שלו בדיוק כשם שהוא מועיל.

 

לברון. בשנה האחרונה הציב את עצמו מעל המשחק (AFP)

 

קראנו השנה אין ספור דיווחים על יחסיו עם דייויד בלאט, כשגם הדיווחים האחרים לגביו לא מציירים תמונה וורודה יותר. הוא רוצה להיות הכדורסלן הראשון שיביא אליפות לעיר קליבלנד, אך רוצה לעשות את זה בתנאים שלו בלבד, כשהוא שוכח את המשפט הידוע, שמשנן כל שחקן מתחיל: There's No I in Team.

 

קשה לנו לדמיין את הצל שרודף אותו מגיל צעיר, זה שתקוות של עיר שלמה נחות על כתפיו, כשהמעמסה רק גדלה בכל שנה עם השוואות בלתי פוסקות לגדולי המשחק. אבל אולי כדאי שלקראת העונה הבאה ייקח עצה מהגדול מכולם: "אני לא אלוהים", אמר פעם ג'ורדן, "אני רק בדרן".

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ