תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

זמן לחשבון נפש: אנשי הספורט הישראלי שצריך לעצור ולחשוב

יוקאנוביץ'. יש לו מה ללמד אותנו | צילום: אודי ציטיאט
עתיד הכדורסל הישראלי, הפוליטיקאים שמרבים להתערב, הביקורת על זרים והחוליגנים. שילינג על מי שצריך לכפר

לאחר עוד קיץ ישראלי טיפוסי בו נענו בין האופוריה לייאוש, ולאחר עוד שנה ספורטיבית סוערת ולא יותר מדי מוצלחת, הגיע זמן חשבון הנפש של יום כיפור. לפניכם כמה קבוצות אנשים המחויבות בעריכת אותו חשבון ביממה הקרובה. ספק גדול אם רוב החברים בהן אכן יערכו אותו, ספק גדול יותר אם אלה שכן יעשו זאת יזכרו את המסקנות ממנון גם לאחר תום הצום. אבל דבר אחד ברור- ללא התבוננות פנימית, היום או בכל יום אחר, יתקשה הספורט שלנו להתרומם לגבהים אליהם אנחנו מקווים להגיע.

 

חשבון נפש ראשון: האחראים על מצבו של הכדורסלן הצעיר בישראל

שמונה מבין 12 שחקני נבחרת לטביה ביורובאסקט האחרון היו מתחת לגיל 27. לגרמניה היו שבעה שחקנים כאלה, ולטורקיה, סרביה יון וסלובניה ששה. בנבחרת ישראל שיחקו רק שני שחקנים שנולדו אחרי שנת 1988 (כשאחד מהם כמעט ולא שותף). הנתון העגום הוא רק אחד מני רבים המעידים על מצבו של הכדורסלן הצעיר בארץ. זה מתחיל בבתי הספר לכדורסל, שם משמשים כמדריכים צעירים חסרי ניסיון שרכשו הכשרה מינימלית באחד מאינספור מכוני ההסמכה שקמו בשנים האחרונות. ממשיך במחלקות הנוער, שם ממשיכים הצעירים להתחרות בשתי מסגרות (בית ספרית ואגודתית) במקום להתאמן על יסודות, ושם מוערכים מאמנים על סמך הישגיהם בליגות חסרות החשובות ולא על פי טיפוח שחקניהם. עובר דרך קבוצות הבוגרים המנוהלות ברובן על ידי אנשים עסקים או עסקני עירייה חסרי מושג ירוק בענף, ומסתיים כמובן בליגות העליונות, כשאשתקד זכתה ליגת העל שלנו בתואר היוקרתי של הליגה בעלת אחוז השחקנים האמריקאים הגבוה בעולם מחוץ לארה"ב. מה הפלא אפוא שפחות ופחות שחקנים מוכשרים גדלים, ואלה שכן מצליחים לשרוד את התנאים הבעייתיים מתקשים לקבל צ'אנס ראוי להתפתח, וזה באמת רק על קצה המזלג. ללא שינוי מהותי, רב מערכתי, בניהול הכדורסל בארץ אל תתפלאו אם את אליפויות אירופה החל משנת 2021 יראו שחקני הנבחרת שלנו רק בטלוויזיה.

 

 

חשבון נפש שני: המזלזלים במאמנים הזרים ובספורטאים המבוגרים

מכיוון שבארץ הקודש הומצאו ושוכללו כידוע מרבית ענפי הספורט, הרי שמאמנים המגיעים ממדינות מפגרות כמו ארה"ב (בכדורסל) וספרד או פורטוגל (בכדורגל) מתויגים מיד כחסרי מושג. הרי מה יש לנו אנשי הסגולה ללמוד מפאולו סוזה והרוטציות המצחיקות שלו או מפאקו הבונקריסט? ג'ורדי הוא הרי רק הבן של שהרס את מכבי עם רכש כושל, בראד גרינברג היה כולה ג'נרל מנג'ר של קבוצות NBA, ואפילו את ריצ'ארד מולר נילסן הצלחנו להבריח תוך שנתיים, כי מה הוא כבר עשה בקריירה שלו. אז נכון שחלק מאותם מאמנים הרוויחו ביושר חלק מהביקורות עליהם, אבל יתכן שאם היינו מתייחסים אליהם בקצת יותר כבוד וקצת פחות זלזול היינו גם לומדים משהו בטעות. קבוצה שנייה שחוטפת באופן קבוע חצי לגלוג ואת הקריאות לפרוש כבר, היא זו של הספורטאים שלנו בגילאי ה-30 פלוס. למאיר טפירו מספרים כבר כמעט עשור שהגיע זמנו לתלות את הנעליים, יוסי בניון שבא לסגור את הקריירה המפוארת שלו בנעימים זוכה ליחס שרחוק מלהיות מלבב, ובאופן כללי נתפס כמעט כל ספורטאי בשלהי הקריירה שלו כמקרה גריאטרי. פזילה קטנה לעולם (ושוב, מה הם מבינים), יכולה ללמד אותנו שבקבוצה הטובה ב-NBA בשנים האחרונות, סאן אנטוניו ספרס, משחקים שישה שחקנים בני 33 ומעלה, שהטניסאית הטובה בעולם והטניסאי השני בדירוג הם בני 34, ושלושער הטוב באיטליה ימלאו בקרוב 38. אז גם במקרה הזה, חשוב להפסיק לזלזל, לא צריך להשתחוות אבל בהחלט כדאי לכבד.  

 

קרויף. בסה"כ הבן של? (ערן לוף)

חשבון נפש שלישי: "אוהדי" הקבוצות שאוהדים בעיקר את עצמם

האצטדיונים החדשים והמלאים בצופים מוכיחים שיש אוהדי ספורט אמיתיים בישראל. אבל לצידם ישנם גם אוהדים מסוג אחר, שהופכים לפעמים את חווית הצפייה במשחקים להרבה פחות נעימה. מדובר באותה חבורת חסרי החולצות שעומדת בדרך כלל בגבה למגרש, ולא ממש טורחת להתבונן במשחק. היא עסוקה הרבה יותר בפרובוקציות וקללות מאשר במה שקורה במגרש והסיבה לכך היא די פשוטה. האוהדים האלה אוהבים את עצמם הרבה יותר מאשר את הקבוצה שלהם. מריבה טובה עם הקהל שממול או אפילו בינם לבין עצמם מרגשת אותם הרבה יותר מאשר שער מרהיב, וקלוז אפ טלויזיוני שלהם מקללים נמרצות את המאמן/שופט/מי שרק תרצו בכלל ימלא אותם גאווה. מהאנשים האלה קצת מוגזם לבקש חשבון נפש,  אז אולי רק נקווה שיחסכו מאיתנו את מראה הכרס החשופה שלהם ואת עצם נוכחותם במגרשים. בישראל של היום אפשר למצוא הרבה מקומות אחרים ללכת מכות.

 

חשבון נפש רביעי: הפוליטיקאים המשתמשים בספורט לצרכיהם

אתם, הפוליטיקאים הקופצים על העגלה ומתקשרים לברך אחרי ניצחון אך נעלמים כשהענף שהניב אותו זקוק לתקצוב מינימאלי. אתם, שמתלהמים והופכים כל מריבה פנימית לקטסטרופה אזורית רק כדי לקושש עוד כמה קולות בפריימריז. אתם, שיוצאים בהצהרות ובהחלטות לפני שבדקתם וחקרתם לעומק. אתם שאוהבים את הספורט כמעט כמו שאנחנו אוהבים אתכם הפוליטיקאים, ומתעסקים בו רק כדי להאדיר את שמכם. נא לערוך חשבון נפש, להשאיר את ההחלטות המקצועיות לאנשי המקצוע, ובעיקר - להתערב כמה שפחות.

 


דוסון. מה עם עתיד הכדורסל? (AFP)

 

חשבון נפש חמישי: המסרבים להודות בטעות

הרי כבר אמרו חכמינו- "טעות, טועים, טעינו", אז מדוע במחוזותינו מסרבים אנשי ספורט רבים כל כך להודות כשהם שוגים? ולמה במקום זה הם מנסים להצדיק את הטעות שלהם בנימוקים מגוחכים (זהבי קיבל אדום משום שהגיב מול פואד), או משתמשים בתירוצים מאוסים (תוכנית המשחק עבדה ב-10 הדקות הראשונות, חטפנו שער ממצב נייח) , ולפעמים גורמים לנו לתהות אם הם מאמינים לעצמם (מאריץ'/פלאניניץ'/ז'יז'יץ עוד יתרום לנו הרבה). לטעות זה אנושי, הודאה בטעות ראויה להערכה, חרטוט לאחר הטעות הוא לפעמים סתם מגוחך.

 

ולסיום: חשבון נפש של תקשורת הספורט

גם אנחנו, הכותבים, המסקרים ומפרשנים את הספורט המקומי זקוקים לבדיקה פנימית משלנו. חשוב לבדוק איך "מהר יותר, גבוה יותר,  חזק יותר" הפך כאן ל"צועק יותר, מתלהם יותר, מסכסך יותר". כיצד מורמים כאן המצליחים לדרגת אלילים ולאחר מכן נרמסים בדרכם למטה. איך אנחנו נסחפים באופוריה ומרימים את הציפיות לשמיים, ומיד לאחר מכן שוקעים באבל לאומי ובפסימיות איומה. תקשורת ספורט אחראית יותר, עמוקה יותר ומאנית-דיפרסיבית פחות יכולה לסייע גם היא ליצירת סביבה ספורטיבית נעימה יותר בשנה הבאה עלינו לטובה. 

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ