הגדולים של הנבחרת: מקומות 11-20

הגדולים של הנבחרת: מקומות 11-20 הגדולים של הנבחרת: מקומות 11-20 | באדיבות ההתאחדות לכדורגל
שייע הפגיז, רוזן שמר, נמני כיכב. עמיקם מדרג
"לא כל מי שטוב לליגה, טוב לנבחרת". נדמה לי ששלמה שרף ירה את המשפט הזה, על צ'אי טורקי, ערב משחקה של נבחרת ישראל במוקדמות יורו 96', נגד אזרבייג'אן בטרבזון. אמר וצדק.


מאז החלה נבחרת ישראל את משחקיה הבינארציים, עוד בתצורתה הקודמת כנבחרת ארץ ישראל, עברו אצלה הרבה שחקנים. לא תמיד המצטיינים בליגה הגיעו אליה בכלל, קל וחומר הצטיינו בה, ולפעמים הפציעו בה שחקנים שבליגה היו, איך נאמר, בינוניים להחריד.

 

אז הנה לפניכם בפרוייקט מיוחד לספורט1 - רשימת 30 השחקנים המצטיינים של נבחרת ישראל בכל הזמנים. נעדרים ממנה שחקני הדור הנוכחי, למעט יוסי בניון, שההנחה הרווחת היא כי לא ישחק עוד בנבחרת ישראל. אליניב ברדה לדוגמא, היה מוצא בשקט מקום ברשימה הזו.


הנה החלק השני, מקומות 11-20.


20. בני טבק


(1976-1981). 12 הופעות, 5 שערים.



הרבה ירימו גבה. מה הוא עושה פה, ועוד במקום כזה. אבל לבני טבק היתה תכונה, שהיום אפשר לייחס אותה לערן זהבי: התחושה שאלוהים נגע בו. הכדור תמיד נפל לו לרגל, בזמן הנכון, במקום הנכון. נכון שיש לו רק 12 הופעות במדים הלאומיים, נגד נבחרות, אבל מה אנחנו זוכרים ממנו? שער ניצחון בפטראס במשחק הבכורה, שער במורסיה נגד ספרד שכמעט הפך לשער ניצחון, שלושער נגד פורטוגל שהשאיר אותה מחוץ למונדיאל 1982, רביעייה לרשת ליברפול בניצחון של הנבחרת 3-4. עודד מכנס היה שחקן ליגה טוב מטבק, אבל לא הצליח לעשות בנבחרת את מה שהוא עשה, רחוק מזה. טבק מייצג ברשימה את אלה שבנבחרת פרחו: משה אוננה, עומר גולן, כאלה.


19. שייע פייגנבוים


(1966-1977). 50 הופעות, 24 שערים.



תסתכלו על ההספק הזה. חתיכת הספק. סגן מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים. 11 שערים בטורנירים רשמיים. שלושער במשחקים האולימפיים. ב-1977 החזיר אותו דוביד שווייצר המנוח להרכב לקראת המשחקים המוקדמים למונדיאל 1978, בצוותא עם מוצי ליאון ומוטל'ה שפיגלר, כי חשב שזה צוות מנצח.


שייע היה בהרכב הנבחרת באולימפיאדה ובמונדיאל, כבש, השפיע, אפילו פתח את האף מהרשת המתוחה אחרי השער של שפיגלר בסידני שהעלה אותנו למונדיאל. אומרים אפילו שכחלוץ מרכזי הוא היה שומר על הבלמים של היריב, כי שפיגלר ושפיגל היו צריכים אוויר כדי לתכנן מהלכי ניצחון.


18. צבי רוזן


(1968-1975). 58 הופעות, 5 שערים



כאשר נבחרת הנוער לקחה אליפות אסיה אחרי אליפות אסיה, איש לא שיער כי הדור שלה, יביא את ישראל לאולימפיאדה ולמונדיאל, אבל זה בדיוק מה שקרה. רוזן היה בין אותם יחידי סגולה שעברו את כל המסלול. אולי הבלם הגדול ביותר שהצמיח הכדורגל הישראלי. קשוח, יציב, משחק ראש נדיר, מנהיג. לא עושים כבר שחקנים כאלה. להוביל הגנה של שחקני חובבים, מול התקפה שכוללת את ריבה ובוניסיינה, חלוצי קליארי ואינטר, ולסיים את המשחק ללא ספיגה – זה משהו שספק אם ישוחזר אי פעם.


17. דוד פרימו


(1964- 1976). 38 הופעות.


מדובר לפני הכל בגדול שחקני ההגנה הישראליים בכל הזמנים. שחקן שבזכות תבונת משחק יוצאת דופן וזריזות רגליים מופלאה, היה מצליח להוציא מרגלי חלוצי היריב כמעט כל כדור, ללא עבירה. הסיבה שהוא ממוקם יחסית נמוך היא נעוצה בעובדה כי לא השתתף בקמפיין האולימפי ב-1968, כי שיחק בארצות הברית. עד לבן שהר, היה פרימו השחקן הצעיר ביותר שלבש את מדי הנבחרת – בגיל 17 ו-9 חודשים, הוא השתתף בכל משחקי הזכיה בגביע אסיה ב-1964, עוד לפני יום הולדת 18, ועדיין שיחק בנבחרת אצל דוביד שוייצר כשזה בנה נבחרת למוקדמות מונדיאל 1978.


16. חיים רביבו


(1992-2003). 67 הופעות, 15 שערים.



צילום: gettyimages


מעטים השחקנים שכובשים במאני טיים. לחיים רביבו היתה תכונה: הוא היה מתעלה במשחקים האלה, לאו דווקא במשחקי ידידות. 10 מתוך 15 השערים שלו היו במשחקים רשמיים, 8 מהם במוקדמות היורו. ומה שלא נספר לו היו הבישולים. קשה להאמין, אבל בעידן שלמה שרף, היו לחיים רביבו יותר בישולים מאשר לאייל ברקוביץ'. הוא עצמו בישל לברקו שער נדיר נגד אוסטריה, שלא לדבר על השער שבישל (עם רגל נפוחה) נגד קפריסין, ואפשר להמשיך ולפרט. לכבוש מול ספרד, כאשר אתה בערך השחקן הישראלי היחידים שהם מכירים, זו מעלה יוצאת דופן. מתי נצא עוד פעם בתיקו מול נבחרת ספרדית שבשורותיה משחקים ראול, לואיס אנריקה וגווארדיולה.


15. איציק ויסוקר


(1963-1976) 69 הופעות.



אלמלא שבר את הרגל ערב הנסיעה לאולימפיאדת מכסיקו סיטי, גם הוא היה יכול לומר, כמו יצחק שום, ש"בכל צומת בכדורגל הישראלי הוא היה". ויסוקר התחיל את הדרך שלו רע מאוד: עם שער מחצי דונם מול דרום ויאטנאם ברמת גן שהעיף אותנו מהדרך לאולימפיאדת טוקיו. אבל בנחישות מופלאה, בעידן שבו אחיו הבכור, יעקב ויסוקר, נחשב לשוער בכיר ממנו, כמו גם חיים לוין, או יאיר נוסובסקי או ציון דגמי, הוא הצליח להפוך לשוער הכי מוצלח של הנבחרת בכל הזמנים: זה שהגיע לארבעת ההישגים הגדולים שלה, ואת אחד מהם פספס כאמור רק בגלל שבר ברגל. הילתו של חודורוב הותירה בצל את זו של ויסוקר, אבל זה בדיוק המקום לשנות זאת.


14. רוני רוזנטל


(1984-1997). 60 הופעות, 11 שערים.



צילום: עדי אבישי


רוני רוזנטל כבש רק 3 שערים מה-11 שכבש בנבחרת, במשחקי ידידות. עיקר הכוח שלו היה במשחקי ההכרעה. רוזנטל, כמו לאורך כל הקריירה שלו, לא הגיע כמעט לאף משחק ככוכב הגדול של הנבחרת, אבל בהרבה מקרים היה השחקן הטוב ביותר שלה. בחו"ל, בהקשר של נבחרת ישראל, הוא נחשב לאגדה. השערים מול ניו זילנד, כל המהלכים שהובילו לשלושת השערים בפארק דה פרנס, שער היתרון בבולגריה. הוא גם החמיץ, גם נגד קולומביה, אבל זה היה סגנון משחקו: הוא תמיד היה יותר מהיר מהכדור.


13. גיורא שפיגל


(1965-1980). 44 הופעות, 18 שערים.



ג'ק מנסל כל כך האמין בגיורא שפיגל שהוא הזמין אותו לנבחרת, אחרי שכבר עזב את מכבי ת"א בפעם השנייה, כשהיה בן 33. כל כך האמין, שנתן לו לשחק, כשהוא לא בכלל שחקן בליגה הראשונה. הנגיחה שלו לקורה בשבדיה, שהביאה לשער של גידי דמתי, היתה אקורד הסיום הנפלא שלו. שפיגל לא הירבה לשחק בנבחרת, יחסית לכך ש-15 שנה מפרידים בין הופעתו הראשונה לאחרונה, אבל מתוך 18 השערים שלו, 11 מהם היו חשובים, שלושה מהם בקמפיין עליית הנבחרת למונדיאל. הרבה שוכחים, בגלל השער של שפיגלר בסידני, אבל מי שמסר לשפיגלר היה שפיגל, שחילץ (לא דבר של מה בכך אצלו) כדור במרכז המגרש, עשה תרגיל שפיגלי אופייני, ושלח כדור למקום בו ידע כי שפיגלר מחכה. הוא גם כבש את שער הניצחון ברמת גן שהביא את ישראל בעמדת יתרון למשחק בסידני. גאון כדורגל שמיקומו הנמוך יחסית ברשימה, נובע מכך כי לא תמיד שיחק בנבחרת. לרוב, ביוזמתו.


12. שייע גלזר


(1949-1961). 35 הופעות, 18 שערים.



לפני שהנבחרת החליטה שהיא מסוגלת לנצח, שייע גלזר היה זה שהבקיע לה את רוב השערים. שערי כבוד, שערים חשובים, שערים שכל היישוב דיבר עליהם. כמה יישוב כבר היה כאן, אבל כולם דיברו על זה. הוא כבש בהתחלה, הוא כבש גם במשחק האחרון שלו בנבחרת וכאשר גיולה מאנדי רצה להחליף אותו מול אנגליה הצעירה בניצחון המדהים 0-4, על נבחרת שחלק משחקניה זכה במונדיאל 1966, הוא הלך לצד השני של המגרש, עשה את עצמו לא שומע, כמובן שלא הוחלף, וכמובן שגם כבש.


גלזר הוא גדול החלוצים המרכזיים שידע הכדורגל הישראלי, הוא גם גדול החלוצים המרכזיים שידעה נבחרת ישראל. מאלה ששלחת אותם למתפרצת וידעת שיבקיע. חוץ מהפעם ההיא שהוא הגיע מול לב יאשין בר"ג, והחמיץ תיקו סנסציוני מול ברית המועצות ב-1956.


11. אבי נמני


(1992-2005). 80 הופעות, 17 שערים.



צילום: gettyimages


אבי נמני שיחק בנבחרת עוד בעידן ש.ג, לפני ששלמה שרף חשב עליו כמגן שמאלי. הוא שיחק בנבחרת כמעט עד סוף עידן אברהם גרנט, הוא פרח אצלו. הקריירה שלו בנבחרת נחלקת לשניים: עד למשחק מול בולגריה ב-1996, ואחריו. עד אז הוא היה כינור שלישי. עולה לפעמים מהספסל, לא מקבל מקום ליד ברקוביץ' ורביבו. בליגה הוא לא נפל מהם. ואז הגיע המשחק מול הבולגרים והחליף לשרף את הדיסקט. נילסן העלה אותו כחלוץ מרכזי לפני אלון מזרחי כי חשב שהוא מתמצא יותר טוב ברחבה נכון לאותה נקודת זמן. גרנט הפך אותו ואת בניון למנהיגי הנבחרת.

תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
  • CFR קלוז'
    0
    סלביה פראג
    1
    Live
  • אפואל ניקוסיה
    0
    איאקס
    0
    Live
  • לאסק לינס
    0
    קלאב ברוז'
    1
    Live
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ