תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

ים של דמעות: בניון לא יודע איך להיפרד

בניון. הפך לאבן ריחיים |
מה נזכור מקפטן חיפה? בעיקר את הדרמה קווין והריב עם האוהדים

בעוד שנה או שנתיים יסיים יוסי בניון את הקריירה שלו ככדורגלן. חלק מאוהדי הכדורגל בארץ ישמרו לו פינה חמה על יכולתו הנהדרת מדי פעם בקבוצות הליגה בארץ ובניכר, אחרים יזכרו את מהלכיו המבריקים בנבחרת, אבל רובנו, כנראה, נזכור מקפטן מכבי חיפה בעיקר את הבכיינות הבלתי הגיונית שלו – בטח ביחס לרקורד שלו ולמעמדו.

 

שני הזיכרונות הראשונים שלי בהקשר של בניון ובכיינות קשורים לדמעות של ממש – ושתי הפעמים האלה הן תוצאה של הפסד לבני יהודה. בפעם הראשונה זה קרה לפני 18 שנים בדיוק: בתשיעי במאי 1998 הפועל באר שבע ניצחה בדקה ה-90 של המחזור האחרון את מכבי חיפה – בניון בעט את הפנדל, אתם זוכרים – אבל זה לא הספיק משום שבאותה שנייה ממש קובי רפואה העלה את בני יהודה ל-1:2 במשחק החוץ מול עירוני ראשל"צ. הזהובים נשארו, באר שבע ירדה ובניון, שרץ לחגוג את השער שכבש עם הקהל, הבין מהדממה ביציעי וסרמיל שזה לא מספיק – ופרץ בבכי מר.

 

 

הפעם השנייה הגיעה כשנה אחר כך. בניון כבר היה במכבי חיפה, במפגש הראשון בין בני יהודה לירוקים הוא הוציא את כל העצבים על הזהובים עם שלושער ב-0:4 בקריית אליעזר. אבל המפגש השני היה בשכונת התקווה, לא מקום לילדים רכים כמו יוסל'ה שלנו. אוהדי בני יהודה, לא אנשים שהיית רוצה לריב איתם, הוציאו לבניון את הנשמה בכל דרך אפשרית. הוא לא היה טוב, מכבי חיפה כבר פיגרה 2:0 ואז דושאן אוהרין, המאמן של חיפה, החליף אותו. בניון יצא בוכה מהמגרש כשהבונוס היה מיקומה של עמדת החילופים – 21 ס"מ מהגדר שעליה נתלו קרוב ל-500 אוהדי בני יהודה שפיהם מפיק מרגליות.

 

אלה היו שתי יבבות פיזיות. מאז בניון התבגר, וכנראה ששק הדמעות שלו התחשל מעט. אבל אופי, כידוע, אי אפשר לשנות. לכל אורך העשור הקודם, בטח שמתם לב, בניון היה הדרמה קווין של הכדורגל הישראלי. לא היו הרבה נקודות חיכוך – בכל זאת, הוא שיחק אותה בחו"ל – אבל אחת לארבעה חודשים, באופן קבוע, זה יצא, בדמות כותרות שניפקו בחדווה עיתונאי החצר המתרפסים שלו, וממש חזרו על עצמן לפני כמעט כל משחק נבחרת: "יוסי בניון פצוע. צפוי לעלות עם זריקה". לא ברור אם היה פצוע או לא ותכל'ס זה גם לא מעניין. בדברים כאלה, יודע כל סטודנט שנה א' לתקשורת, מה שחשוב זה מה שזוכרים ממך בסוף. וזה, כמה מביך, מה שרובנו זוכרים. שבניון הוא דרמה קווין.

 

בניון. בשביל מה לריב עם ילדים בני 15? (ערן לוף)

 

בניון אולי היה כוכב כדורגל אמיתי, אבל בדבר אחד הוא לא הצליח להתעלות על קודמיו שיצאו לאירופה וחזרו לישראל: גם הקריירה שלו דועכת באופן עלוב לחלוטין. אייל ברקוביץ' וחיים רביבו עשו קריירות מפוארות לא פחות, אבל סיימו אותן בארץ, כש-30 שבורים נשארים שעתיים אחרי משחק באצטדיון מתפורר רק כדי לקלל אותם. בניון ניסה להימנע מהגורל הזה – וחזר לקבוצה שאמורה הייתה להיות כור מחצבתו, מכבי חיפה. ובמה התעסק בניון מאז שחזר לירוקים?

 

הו, שאלה נהדרת. הנה מה שנזכור מהעונה הזו: באוקטובר הוא הגיש התראה לפני תביעה לאוהד שקילל אותו; בנובמבר הוא העלה פוסט מתבכיין ומתקרבן באינסטגרם בגלל שכמה חבר'ה ביציע קיללו אותו; הקרבות הקשים המשיכו בינואר. בניון ממש אסר, גם באמצעות סוכניו הפאתטיים בתקשורת, על אוהדי מכבי חיפה לקלל אותו. מומחים מטעם עצמם הסבירו ברדיו ובטלוויזיה שזה "גועל נפש שאוהדים מקללים שחקן" (זה לא גועל נפש, זה סתם לא נעים), ש"צריך להוציא אותם מהיציע" (למה? הם פחות אלימים מרוב מי שאמר את זה, הרי) וש"ליוסי לא מגיע היחס הזה" (אפשר להתווכח על זה, אבל אם מישהו מרגיש צורך לקלל בכדורגל, זכותו).

 

כמו רביבו וברקוביץ', גם הקריירה שלו דועכת באופן עלוב (ערן לוף)

 

באופן מפתיע, הלחץ של בניון וחבר כתביו לא הוביל לתוצאה המיוחלת ואחוז המשתחווים בפומבי לפוסטרים של הכוכב לא עלה משמעותית. יותר ויותר התגברה התחושה, גם בקרב אוהדי מכבי חיפה שלא חשים צורך עז לקלל כשהם עומדים ביציע ורואים את הקבוצה שלהם מפסידה, שבניון הפך לנטל. לאבן ריחיים, לפיל שתקוע במרכז החדר. בלי לדעת ובלי לשאול את רוני לוי, לא אפול מהכיסא אם יתברר שזו גם התחושה מבחינה מקצועית.

 

השבוע זה התפוצץ שוב. לפני כמה ימים קראנו שיש כמה קבוצות "במרדף" אחרי יוסי בניון, למרות שגם הליכה תוך כדי שליחת אס אם אס הייתה יכולה להספיק כדי לתפוס אותו, ואתמול, אחרי הניצחון על סכנין, הוא כבר הודיע ש"יכול להיות שהמשחק מול הפועל באר שבע יהיה האחרון שלי בסמי עופר" (ובכך סגר את האפשרות שגם הפועל חיפה תצטרף למרדף אחריו).

 

אליפות עם באר שבע היתה מספקת לבניון פרישה מהסרטים (דני מרון)

 

כמה התקרבנות, בחייאת בניון. שחרר, מה אתה עושה לעצמך? עשית קריירה יפה, עשית טונות של כסף, השגת כל מה שרצית. מה אתה רב עם ילדים בני 15 או מעביר מסרים מתבכיינים ליעקב שחר דרך התקשורת? יכולת לחסוך את כל זה אם היית חותם בהפועל באר שבע בקיץ, והולך עמה לעונת פרישה מהסרטים.

 

היית צריך להגיד להם – רבותי, אני רוצה להיות השלום תקווה של האליפות הזו. אני רוצה לעלות 20 דקות לסוף, לשנות את המשחק, להביא את הערך המוסף. ומאחר שלמדתי מטעויות של אחרים, אני רוצה לעשות את זה בלי לקחת שקל לכיסי. שאלונה תתרום לאיזו עמותה מדי חודש במקום לשלם לי, אני בא בשביל הכיף ובשביל לסגור את הקריירה שלי עם ה"וי" הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל כאן.

 

אבל לחשוב ככה זה קשה מדי, ולבכות כל הזמן זה קל. כמה לא מפתיע שבניון, שוב, בחר בדרך שהוא מכיר הכי טוב.

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ