תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

הנבחרת היא פשוט בדיחה נלעגת

אפשר לחסוך את הבדיחה הזאת? |
אלישע לוי לא שינה דבר, כדאי לחסוך טיסה לאירופה ולשחק במזרח התיכון

ראשית, ובהתאם למצוותו של קפטן הנבחרת, אם מישהו ייפגע מהטקסט הזה, אני מתנצל מראש.

 

איך נסכם את הופעת הבכורה של אלישע לוי על הקווים כמאמן נבחרת ישראל (ואת הופעתו הראשונה של ערן זהבי כקפטן הנבחרת? ואת הבכורה של דודו גורש בין הקורות?) – בצורה המשקפת ביותר? קל: אלישע לא השפיע בכלל על הנבחרת. רוצים תחזית לא מסעירה במיוחד? אלישע גם לא ישפיע על הנבחרת. הרי באופן לא מאוד מפתיע, זו הייתה הופעה חלשה, נרפית, מקרית מאוד – לא בטוח שאפשר להעביר את האחריות לכל זה על אלישע, זה משהו שיכול היה לקרות לכל מאמן של הפיקציה המיותרת הזו שטסה ברחבי העולם על חשבונכם.

 

 

נתחיל דווקא מהשער שנבחרת ישראל כבשה. פנדל שהגיע משום מקום ובלי קשר לנעשה על המגרש הצליח להשוות את התוצאה ל-1:1. הסרבים נראו בדקות האלה כמו נבחרת ישראל. השער הזה הכניס קצת רוח במפרשים של הנבחרת ולמשך כמה דקות היא ממש ניסתה לתקוף – פעם אחת אפילו הצליחה לייצר מצב הבקעה שיכול היה להעלות אותה ל-1:2. אבל חוץ מהעשר דקות האלה, התברר שאין לנבחרת ישראל מה למכור, וזה לא משנה אם על הקווים יעמוד אלישע או רן בן שמעון או קלינגר או השד יודע מי.

 

מה היה ביתר המשחק? הבדלים בולטים במיוחד בפיזיות, במחויבות, בכוח, בעוצמה, בהבנת המשחק, ביצירת המצבים, בשיטתיות, בתפיסת העולם – לטובת הסרבים החביבים.

 


לאיפה נעלמה היכולת מהליגה? (אודי ציטיאט)

 

אתה רואה כדורגל כל השנה בליגה. מכבי ת"א משחקת טוב, הפועל ב"ש נותנת פולסים של עבודה וכותשת את המגרש, הליגה כיפית. ואז מגיעה הנבחרת ומלבד שיר צדק – הבלם הישראלי הכי טוב ויציב מאז אריק בנאדו, כנראה – כל השחקנים, כולל אלה של שתי הקבוצות שסיפקו לנו ליגה מרהיבה השנה, נראים פחים. גמורים, עייפים, חסרי חשק, מותשים. כאילו הדבר האחרון שבא להם זה להתרוצץ על כר הדשא בנוביסאד.

 

אבל היי, גם הסרבים עברו עונה אינטנסיבית. יש שם שחקנים מהקבוצות הבכירות ביותר באירופה, מישהו באמת חושב שהם עברו עונה פחות צפופה וקשה מאופיר דוידזאדה או מאיתן טיבי? הרי יש להם את ראיקוביץ', הוא התאמץ לפחות כמו גורש העונה. ראינו במו עינינו. אז איך אפשר להסביר את ההבדל הפיזי והמנטאלי? מה הנימוק לפערי המחויבות, להבדל במשחק ההקרבה?

 

צריך להודות, אנחנו פשוט לא מתאימים לזה. נבחרת ישראל בכדורגל לא בנויה למשחק תחרותי. בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2018 יש לנו את התירוץ המושלם, בית עם איטליה וספרד. בעוד המאמן האומלל יצטרך להדוף אמירות אידיוטיות כמו "במשחק הבית מול איטליה אפשר להוציא תוצאה יפה" – אמירות כאלה בוקעות בדרך כלל מפיותיהם של אנשים שרוצים להחליף את המאמן הנוכחי ומאמינים שהדרך היחידה להזיז אותו מתפקידו היא לחשק אותו עם ההתחייבויות האלה בשמו – הרי שהשחקנים אשכרה יצטרכו לשחק. לגלגל את הכדור, להניע אותו, למסור נכון, לרוץ הרבה יותר, להתנהג כאילו הם עדיין בקבוצה ולא בקייטנה המעופפת המכונה "נבחרת ישראל".

 


אלישע, זה באמת משנה אם זה הוא? (אודי ציטיאט)

 

אז אם אתם מתעקשים להמשיך לקיים את הנבחרת הזו, ומתעקשים להמשיך להתפדח בטורנירי מוקדמות של גביעים בינלאומיים, ומתעקשים להמשיך לשלוח אותה לכל מיני משחקי ידידות מטומטמים שלאף אחד אין כוח אליהם (אצלנו, הגויים דווקא בקטע) – בואו לפחות לנסות למנף את הנבחרת הזו למטרות חיוביות באמת: למה אין אף פעם משחקי ידידות נגד ירדן או מצרים? הרי אין מקום יותר טוב לפרוק בו תסכולים מאשר כר הדשא הספורטיבי. ואת כל הכעס שלהם עלינו הם יוכלו להוציא שם, והרי גם אם השחקנים שלנו יתאמצו אין להם באמת סיכוי מול האימפריות מהמדינות השכנות (יש מצב שאת סוריה אנחנו מנצחים, אבל אין איתם שלום עדיין).

 

אם כבר משחקי ידידות שלא משפיעים על כלום וסתם נותנים אווירה רעה ועולים כסף, אז למה לשלוח את הטיול המאורגן לאירופה? סעו לאלכסנדריה, תשחקו מול מצרים, תפסידו 3:1 ותעשו את המזרח התיכון מקום טוב ורגוע יותר. ככה, אולי, תצדיקו – אולי לראשונה בהיסטוריה – את קיומה של הבדיחה הנלעגת המכונה "נבחרת ישראל".

 


נאתכו, טיול מאורגן למזרח התיכון? (אודי ציטיאט)

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ