תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

די לצביעות: כל אחד היה פועל כמו דוראנט

כולם היו עושים אותו דבר. דוראנט עם קרי |
מי מאיתנו היה אומר לא למקום עבודה טוב יותר, עם שכר זהה? ניצן פלד מגחך
פחדנית? עלובה? אמיצה? מלוכלכת? ההחלטה של קווין דוראנט לחתום בגולדן סטייט ווריירס היא קודם כל ההחלטה הכי טובה. מקצועית וכלכלית. זה צריך להיות ברור, לפני שנותנים לכל מיני נראטיבים אישיים שונים להשפיע על ההבנה הצלולה הזו.
 
ההבנה שדוראנט הוא איש מקצוע שסיים חוזה בחברה אחת, ועמדו בפניו כמה הצעות מחברות אחרות, וההחלטה לחתום בזאת מאוקלנד היא ההחלטה הטובה ביותר עבורו כאיש מקצוע.
 
 
השכר הוא אותו שכר. הקידום המקצועי האישי ברור - הוא יהפוך משחקן שהוא האופציה 1-2 בהתקפה בקבוצה מאוד טובה אבל די חסרת שמחת חיים בה שיחק לצד בחור עם המון אגו ובעל אופי מאוד ריכוזי (ראסל ווסטברוק), לשחקן שהוא האופציה 1-2 בהתקפה בקבוצה הכי טובה בליגה, לצד כוכבים נטולי אגו, שכמעט תמיד נראית כאילו פשוט כיף לה לשחק ביחד. והקידום המקצועי הקבוצתי ברור עוד יותר - הוא הגדיל משמעותית את הסיכויים שלו לזכות באליפות אחת או יותר. זו ההחלטה הכי טובה, וזו ההחלטה הכי הגיונית.
 
ההחלטה הכי טובה והגיונית. דוראנט
 
אין אחד שיכול להגיד שהוא היה נוהג אחרת - שבסיטואציה בה הוא מסיים חוזה בחברה אחת, ומקבל חוזה זהה במקום טוב יותר, אבל גם מקום מוצלח יותר, בעיר כיפית יותר, עם מזג אוויר מעולה (וגם עם אפשרויות הכנסה גדולות יותר מסביב), הוא היה דוחה אותה כי… מה? איזו סיבה יש לדחות אותה?
 
ובכן, אם שואלים אוהדים וכתבים ופרשנים שונים ומשונים, והאמת גם שחקני NBA או NFL, שבמקרה הזה הם סתם עוד אוהדים עם אינטרס אישי מובהק, אז היו לו המון סיבות לבחור אחרת. אבל רוב הביקורות האלה הן מגוחכות ממש, נובעות מקנאה או סוגים שונים של אגוצנטריות. אנשים שחושבים שהעולם סובב סביבם, שבגלל שקווין דוראנט יודע לכדרר ולקלוע הוא חייב להם משהו.
 
האם הוא אמור היה לדחות את ההצעה משיקולי נאמנות? מעניין כמה אנשים נאמנים לחברה בה הם עובדים בימינו. זאת ועוד, זו הקבוצה שהוא נמצא בה כבר 9 שנים. האם הוא לא נתן לה מספיק? 9 שנים - זה כל האורך של הקריירה הראשונה של מייקל ג'ורדן. זה שנתיים יותר ממה שלברון נתן לקליבלנד קבאלירס לפני שעזב. והוא היה עובד נהדר ב-9 השנים האלה. 
 

אף אחד לא זוכר היום את "ההחלטה". לברון במיאמי
 
ג'יימס, למשל, ב-7 השנים הראשונות שלו בקאבס, עשה הכל כדי להפעיל לחץ על ההנהלה לבנות "אלופה ועכשיו אם לא אני עוזב". הוא דאג שיראו אותו עם כובע של היאנקיס פה, חבר לאנשי עסקים מבוסטון בעסקאות כדורגל שם, פלירטט עם דאלאס קאובויס כאן. השפיע על פיטורי מאמן ודחף את ההנהלה לבצע טרייד של פאניקה אחרי טרייד של פאניקה. איפה זה ואיפה דוראנט, שכל השנים הביע נאמנות לקבוצה, להנהלה, לאוהדים, למאמנים, לשחקנים שלצידו. גם כשהם עשו טעויות מביכות. גם כשהמאמן היה גרוע. גם כשההנהלה נפטרה מג'יימס הארדן בשביל מעט מאוד. הוא היה נאמן לאותו בית עסק 9 שנים. ועכשיו קיבל הצעה טובה יותר, ממקום טוב יותר, בעיר טובה יותר. מי היה אומר לא?!
 
אה, רגע, אולי הוא צריך היה לסרב בגלל...  מורשת כסופרסטאר? כאלפא דוג? בגלל איך שפרשנים עלובים כמו סטיבן איי. סמית' מ-ESPN או שחקני עבר או אוהדים ממורמרים, צבועים כולם, "יזכרו אותו"? האם הוא הוא היה צריך לסרב לאפשרות לעבור לחברה הכי טובה בתחום שלו, שכיף יותר לעבוד בה, שמנוהלת טוב יותר, רק בגלל איזשהו חישוב עמום שבעוד 10 שנים כשהוא יפרוש אז אם יהיו לו 2-3 אליפויות בגולדן סטייט אז כתבי ספורט ייזכרו אותו כפחות גדול מאשר אם היה משיג רק אליפות אחת באוקלהומה סיטי? בגלל שאולי כמה אנשים חסרי השפעה ידרגו אותו רק 17 ולא 12 בהיסטוריה בגלל המעבר הזה, אז הוא צריך לוותר עליו? מצחיק.
 
ואולי הוא בכלל היה צריך לוותר על ההצעה הטובה יותר, מהמקום הטוב יותר, בגלל שאנשים שעוקבים אחרי הליגה פשוט חושבים אחרת? פשוט היה צריך לעשות מה שאחרים חושבים שהוא צריך לעשות? מגוחך ממש. ומעניין כמה מאותם אנשים שחושבים אחרת באמת היו נוהגים אחרת בעצמם, במקצוע שלהם. מעניין אם סטיבן איי. סמית' יסרב להצעה עדיפה מפוקס ספורט כדי לשמור על הלגאסי שלו. עלוב כל כך.
 

ספק אם היה מסרב להצעה טובה יותר מפוקס. סטיבן איי. סמית'
 
אנשים בכוח שוכחים שמדובר בביזנס. ביזנס קר וציני לגמרי. זה מה שזה. אותו ביזנס שבכלל איפשר את גניבת קבוצת הכדורסל המקצוענית של העיר סיאטל, "סופרסוניקס" היה השם שלה, כדי להעביר אותו בחטא ובמהלך מאוד מלוכלך ברמה המוסרית והעסקית, לעיר אוקלהומה סיטי תחת שם חדש, "ת'אנדר". הקבוצה בה דוראנט עלה לגדולה. זה מקצוע. זה עסקים. וזה מה שיש.
 
תשאלו את לברון ג'יימס. הוא יודע - הכל עובר ומה שנשאר זה ההצלחות. אמריקאים, בסופו של דבר, מריעים למנצחים. ואם דוראנט ינצח, והרבה, הבוז והשנאה שהוא מקבל היום יהפכו לקוריוז. כמו אוהדי קליבלנד ששרפו חולצות של לברון ב-2010.
 
כי עם כל הכבוד למה שעובר עכשיו על דוראנט, מידת השנאה שלברון חטף כשעבר למיאמי הייתה גדולה יותר. ראשית, כי לג'יימס היו הרבה שונאים עוד קודם. דוראנט היה עד לפני כמה שעות דמות מאוד אהובה על ידי כל אוהד ניטראלי. שנית, כי כשג'יימס לקח את ההחלטה שלו הוא עזב קבוצה שהייתה פעמיים ברצף עם המאזן הטוב בליגה (אוקלהומה סיטי, עם כמה שהיא טובה, לא הייתה עם המאזן הטוב בליגה בשנתיים האחרונות).
 

לא בדיוק אותו מקרה. דוראנט ולברון (gettyimages)
 
ושלישית, כשלברון החליט להצטרף למיאמי זה באמת נראה היה שהוא "סתם לוקח את ההחלטה הקלה". כי מצד אחד הייתה שיקגו בולס, שהייתה מאפשרת לו להיכנס לנעליים של מייקל ג'ורדן ולקחת קבוצה צעירה הכי רחוק שאפשר. ומצד שני הייתה ניו יורק ניקס, שהייתה מאפשרת לו לסחוב את הקבוצה מהעיר הכי גדולה, לחוצה, ומהשוק הכי גדול בארה"ב, מועדון כושל שהוא היה הופך לאגדה בקנה מידה חסר תקדים אם היה מסוגל להציל אותו. מול האפשרויות האלה, ההחלטה לקחת את הכשרון שלו לסאות' ביץ', כדי לשחק בשמש החמימה של פלורידה עם החברים דוויין ווייד וכריס בוש, נראיתה כמו הבחירה הקלה ביותר (בדיעבד, כמובן, זו לא הייתה החלטה קלה בכלל. לברון הפך לדמות שנואה וכמו שהוא עצמו מעיד, כיף גדול בהתחלה זה לא היה. וגם האליפויות בהן זכה לא באו בקלות).
 
לעומתו, ההחלטה של דוראנט היום היא בלי שום ספק ההחלטה הכי פחות קלה מבין האפשרויות שעמדו בפניו - לא קלה במובן של כמה קל יהיה לו לזכות באליפויות, אלא במובן של הבוז והשנאה שהוא מקבל עכשיו והיחס שהוא יזכה לו בתקשורת ובכל אולם למשך תקופה ארוכה קדימה. ג'יימס לא ידע כמה שנאה הוא יקבל. דוראנט לקח את ההחלטה הזו כשהוא יודע שזה מה שיקרה, ועדיין לקח אותה (פשוט כי זו ההחלטה הכי טובה, כאמור).
 
ועדיין, גם ג'יימס יגיד לכם היום - וגם מבט חטוף על המציאות סביבכם יראה את זה - שההחלטה לעבור למיאמי הייתה ההחלטה הכי טובה שהוא יכול היה לקבל אז ב-2010. הרי כל השנאה שככה ונרגעה בתוך עונה או שתיים או שלוש. והרי עוד לפני שחזר לקליבלנד, והרבה לפני שהביא אליפות "לעיר שלו", ג'יימס פשוט הפך למשהו מאוד מקובל: השחקן הטוב בליגה, בקבוצה הטובה בליגה, אלוף פעמיים ברצף, רושם את שמו בספרי ההיסטוריה של הליגה במקום ראוי ומכובד.
 
דוראנט, גם אם עשה את החישובים האלה של הפופולריות ושל היחס שיקבל בתקשורת ומהיציעים, יודע שגם לו צפוי עתיד די דומה. נגיד וישחזר בגולדן סטייט את 4 השנים של לברון במיאמי, עם 4 גמרים רצופים, 2 אליפויות, תארי MVP, ו-MVP של גמר (או משהו דומה או קרוב לזה)… אז בתוך שנה או שנתיים או שלוש יפסיקו לשנוא גם אותו. גם כי הוא באמת בחור על רמה, גם כי סטף קרי הוא מאמי-לאומי וזה יעזור. וגם כי… כי ככה זה. כמה זמן יכולים תקשורת ואוהדים לשנוא מישהו? לא יותר מדי. יבוא משהו אחר להתעסק בו, ודוראנט פשוט יהפוך למה שהיה לברון במיאמי: השחקן הכי טוב, בקבוצה הכי טובה, אלוף, רושם את שמו בספרי ההיסטוריה של הליגה במקום ראוי ומכובד. מצחיק לצפות ממישהו לעשות משהו אחר במצב הזה.
 
כמה אליפויות הם הולכים לאסוף? (gettyimages)
 
ועוד כמה עניינים שצריך ללבן:
 
1) "זו לא החלטה של כוכב אלא החלטה של שחקן משני". נראה כמה יחזיק המשפט הזה כשדוראנט ימשיך להיות אולסטאר ושחקן של 20+ בקבוצה הכי טובה בליגה, שנה אחרי שנה.
 
2) "מהלך פאניקה של גולדן סטייט". כן, מעניין כמה קבוצות היו מוותרות על ההזדמנות לצרף את אחד משלושת השחקנים הטובים בליגה.
 
3) "זה דומה למה שלברון עשה/הסלטקיס עשו/מאלון ופייטון עשו/בארקלי עשה/מוזס מאלון עשה/צ'מברליין עשה". ובכן, זה לא. אף פעם, מעולם, לא עבר שחקן כל כך טוב, בשיא-שיאו, לקבוצה כל כך טובה. מעבר לזה, לברון עזב צעיר בשלוש שנים כמעט, ורק אחרי 7 שנים בקאבס. גארנט ואלן הצטרפו לפירס כשכולם אחרי גיל 30 ואחרי שנתנו שנים ארוכות לקבוצות שונות ונכשלו. ובאו לקבוצה שכשלה עונה קודם. פייטון ומאלון באו ללייקרס ממש בסוף של קריירה מאוד ארוכה. בארקלי ניסה הכל משך יותר מעשור עם פילי ופיניקס, לפני שהצטרף לאולאג'וואן ולדרקסלר המבוגרים מאוד בפני עצמם. בקיצור, לא היה כזה דבר. רעיונית, זה דומה למהלך של לברון. אבל כזה דבר - לא היה.
 

כזה דבר עוד לא ראינו (gettyimages)
 
4) מחשבה קטנה: מה יהיה מספר גבוה יותר בעונה הבאה - הנקודות למשחק של ווסטברוק או מספר הנצחונות של הת'אנדר?
 
5) מחשבה קטנה נוספת: האם זו הייתה ההתערבות-בהחלטה-מקצועית הכי גדולה של נייקי מאז שהכריחה את רונאלדו לעלות לגמר המונדיאל בצרפת 1998? מהלך שח של נייקי, שבאה לבית של קרי, כוכבה של חברת אנדר ארמור המזנקת, ותקעה לה שם את הכוכב (כמעט) הכי גדול שלה.
 
6) ועוד מחשבה אחת לסיום: זה התחיל עם הסיפור של לברון עוזב, הופך לדמות שנואה, כובש את הכתר, חוזר הביתה, מפסיד למלך החדש (קרי), ואז גובר עליו (סיפור אגדה של ממש), תוך כדי השתלב בעלילה של קרי והווריירס האהובים, שעלו מהר לגדולה ענקית והתרסקו דווקא בשיא שלהם. ובזמן ששני הסיפורים האלה משתלבים זה בזה, דוראנט האהוב כמעט נוגע בכתר, ואז נופל, ואז חובר לווריירס החביבים, שברגע הופכים לקבוצה הכי שנואה בליגה. רצף הדרמות הזה כאילו נלקח ישירות מתסריטי משחקי הכס ומבטיח שה-NBA תמשיך לצמוח במידת העניין שהיא מייצרת. ולעזאזל עם המילווקי או הסקרמנטו של העולם.
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ