ווינרים בשחור-לבן: משחקי רומא 1960 הציתו את הדמיון

ג'יאנקרלו פריס בטקס הפתיחה. אש בשחור-לבן |
רגליו היחפות של ביקילה, המהפכה של ניו זילנד. רוטהולץ חוזר לשידור ילדותו
ידיו מונפות לצדדים, ראשו מוטה קצת הצדה, כאילו מתנצל. אבבה ביקילה חוצה ראשון את קו הגמר במרתון של רומא 1960. ביקילה הוא האפריקני הראשון שזוכה בזהב אולימפי, הראשון שינצח שתי אולימפיאדות רצופות במרחק הזה, הראשון שישבור תוך כדי כך את השיא העולמי בריצת הפרך הזו. 
 
סיפרו עליו שהחל לרוץ שלוש שנים לפני משחקי רומא. היה רועה צאן שהלך ברגל מהכפר שלו לאדיס אבבה - מרחק של 130 קילומטרים – כדי להתגייס למשמר המלכותי של הקיסר האתיופי היילה סלאסי. אני לא יודע אם זה נכון. תמיד שמעתי סיפורים כאלה על הרצים האפריקנים. תמיד הם היו רועי צאן שהלכו ברגל מאות קילומטרים כדי לתת לעצמם הזדמנות בחיים.  
 
 
רומא להטה בבוקר המרתון. 38 מעלות, סוף חודש אוגוסט, האוויר עמד. המרתון התקיים לפנות ערב. אני מניח שעומס החום הוקל, הכבישים אולי עוד שימרו משהו מהחום שנאגר בהם כל אותו יום, אבל לא להטו, אפשרו לביקילה לרוץ יחף. הוא בחר לרוץ יחף לא משום שהורגל לכך, אלא משום שלא נמצאו נעליים בהן חש בנוח. הוא קיבל את ההחלטה שעות ספורות לפני המרתון. ניתן להניח שזו לא הייתה הפעם הראשונה שרץ יחף, אבל את טוקיו הוא ייקח כשהוא נעול באדידס.
 

לא מצא נעליים נוחות, אז זכה יחף. ביקילה (gettyimages)
 
את המרתון של רומא אפשר לראות היום ביוטיוב. רומא הייתה המהדורה האולימפי הראשונה ששודרה בטלוויזיה, כך שנותרו שיירים. כך נראים הקילומטרים האחרונים של המרתון: ביקילה רץ בגופיה ירוקה, מכנסים אדומים, אלה הם צבעי ארצו. הוא צמוד למוביל, המרוקאי ראדי בן עבד אל סלאם. סלאם פייבוריט לזכיה, מוביל כל הריצה, ביקילה שני מטרים אחריו,  ביניהם לבין כל היתר פער עצום שרק הולך וגדל. 
 
זה לא אותו סגנון ריצה של שניהם. ביקילה רץ בסגנון שבשנים הבאות אלמד לזהות כסגנון קלאסי של הרצים למרחקים ארוכים מהיבשת השחורה. רק הם רצים כך. קומה זקופה, ריצה מונוטונית, עקבית, אחידה, לא מתאמצת. הקילומטר הראשון כמו העשירי כמו ה-30 כמו ה-40. שום מאמץ לא ניכר. אלה נולדו לרוץ. הריצה עבורם לא כרוכה בהשקעה של אנרגיה. רצים כמו שבני אדם רגילים נושמים, פעולה שמתבצעת מאליה. 
 
בקילומטר ה-41 ביקילה עובר קדימה, אין בכוחו של עבד אל סלאם לעשות דבר. היו לו 40 קילומטרים כדי להבין שאת הקרציה הזו הוא לא יכול לנפנף. ההכרה בכך החלה לחלחל כבר כשביקילה חלף על פניו, הגביר ופתח הפרש שרק הלך וגדל. בן סלאם קיבל זאת בהשלמה ובהכנעה. את כל מה שהיה לו לתת הוא כבר נתן, וזה לא הספיק.  
 

בטוקיו כבר רץ עם אדידס (gettyimages)
 
-
 
אני מוריד את וילמה רודולף מהמדף, מנער ממנה את האבק שהצטבר במשך כמה עשרות שנים, מסתכל עליה וחושב על מרלין אוטי, הספרינטרית מג'מייקה. רודולף בטח נראתה כמוה, מלכותית, סקסית, ואז אני חושב מה היה קורה אם אוטי - בנוסף ללוק שלה – הייתה גם מנצחת, כי זה מה שרודולף הייתה בסופו של דבר – אוטי שמנצחת. 
 
אחרי רומא האיטלקים הדביקו לה את הכינוי "האיילה השחורה". זו הייתה הגדרה חדשנית בימים ההם, שפת הספורט לא הייתה כל כך עשירה כמו היום. היא הייתה לאקונית, עניינית, נטולת דימויים. לא היה קיים אז צורך לשווק את הגיבורים, להעצים אותם ולהקיף אותם בכל כך הרבה מלל. הכינוי "איילה שחורה" שיקף את רודולף, תפס ועשה את העבודה. 
 
את אוטי כבר ראינו. מווילמה רודולף נותרה תמונת ראש מחויכת ותמונת סטילס, שחור לבן, כשהיא חוצה את קו הסיום ב-100X4 שליחות. היא הרגל האחרונה במירוץ. נראית כמו פסל, גופה הדק והארוך מוטה קדימה באלכסון, החזה מובלט כדי להשיג את היתרון הקטן הזה על קו הסיום. רגלה האחת, האחורית, נטועה בקרקע, השניה במרחק עצום ממנה, מכופפת ברך באוויר. אני מקווה שאני מצליח להעביר כאן את התמונה. 
 

ווילמה רודולף, לפני כולן (gettyimages)
 
היא הייתה הילדה ה-20 מתוך 22 ילדי משפחה. נולדה בטנסי, מדינת דיקסי. קורותיה ידועים, אבל אי אפשר להתעלם מהם כשמנסים להבין מאיזה חומר עשויות אגדות אולימפיות. רודולף חדלה להלך בגיל שלוש. היא לקתה בפוליו וסחבה על רגלה סד ברזל עד גיל 10. בגיל הזה הוא הומר בנעליים מפלצתיות, בהן דשדשה בשנים הבאות. רק בגיל 12 היא נפרדה מכל ציוד העזר הזה והחלה להלך כמו כל ילדה בגילה. 
 
אני מניח שעד גיל 12 רודולף לא עשתה צעד ריצה אחד מימיה. אני מניח שעד שהתרגלה להלך זה לקח כמה חודשים ועד שהחלה לרוץ עוד כמה חודשים. ידוע שהחלה את הקריירה האתלטית שלה בכדורסל, עד שצדה את עינו של מאמן האתלטיקה של אוניברסיטת טנסי. 
 
בגיל 16 רודולף כבר ייצגה את ארצות הברית במשחקי מלבורן וזכתה בארד עם השליחות. ברומא 60' לקחה את ה-100 וקבעה זמן לא ייאמן של 11 שניות, שיא עולם שלא אושר בגלל רוח גבית; לקחה זהב שני ב-200 ושברה את השיא האולימפי במרחק; זכתה בזהב שלישי בשליחות. בגיל 22 פרשה מספורט תחרותי והקדישה את חייה לפעילות השחורים למען זכויות האזרח. 
 

כמו אוטי, אבל מנצחת (gettyimages)
 
-
 
הזהב האולימפי בדיסקוס היה השני של אל ארטר. הראשון היה במלבורן 56', השלישי והרביעי יהיו בטוקיו 64' ומקסיקו 68'. ארבע מדליות זהב אולימפיות רצופות, באותו ענף, על ידי אותו ספורטאי, ובכל אולימפיאדה הוא מנפץ את השיא האולימפי. בכל תחרות כזו הוא משאיר מאחור את מי שמחזיק בשיא העולם באותו זמן. 
 
במלבורן הוא עשה את זה זה לקולגה אמריקני, פורצ'ן גורדיין, שהוביל את התחרות עד הזריקה האחרונה. זו הייתה דרך חביבה על ארטר לנצח תחרויות – בזריקה האחרונה, כשהיריב יכול כבר לחוש את מדליית הזהב נענדת על צווארו, או בזריקה הראשונה, כדי שהיריבים יחושו כי מה שצפוי היה שיקרה אכן יקרה: ארטר ינצח, מה שלא יהיה.  
 
ברומא 60' רינק בבקה קיבל טיפול כזה. בבקה, אמריקני אחר, החזיק בשיא העולמי אותו קבע זמן קצר לפני האולימפיאדה והוביל את התחרות עד הזריקה האחרונה. ב-64' לודביק דנייק הצ'כי החזיק בתואר העולמי והוביל את התחרות עד הזריקה האחרונה. במקסיקו 68' ארטר לקח את הזהב מהידיים של ג'יי סילבסטר, פייבוריט ברור לזכיה שהחזיק בשיא העולמי ושהיה גם צעיר ממנו בכמה שנים טובות. אני חושב שהמונח ווינר - שלא היה מקובל להגות אותו באותן שנים כי ספורטאים לפעמים ניצחו ולפעמים הפסידו – נקרא על שמו. אני לא רואה אף אחד אחר שהמונח הזה כל כך הולם אותו. 
 

אל ארטר, הגדרה של ווינר (gettyimages)
 
-
 
ארתור לידיארד נהג לומר ש"אלופים גדולים חיים בכל מקום, בכל כפר, בכל עיירה, בכל מדינה. צריך רק לאתר אותם ולאמן אותם". את זה הוא אמר כשנשאל איך מדינה שחיים בה 2.5 מיליון בני אדם מוציאה כמות כזאת של אלופים אולימפיים.  
 
בסוף שנות ה-50 לידיארד ליקט סביבו כמה אתלטים ניו זילנדים לא מוכרים וכונן באמצעותם מעצמת אתלטיקה לריצות במרחקים בינוניים. בשתי מהדורות - רומא וטוקיו - החניכים שלו זכו בשש מדליות, ארבע מזהב.
 
ברומא, באותו יום ותוך שעה אחת באיצטדיון האולימפי,  שניים מחניכיו העניקו לארצם שתי מדליות זהב. אחד אחרי השני. מארי האלברג לקח את ה-5,000. זה היה ניצחון די צפוי בהתחשב בתחזיות המוקדמות שהצביעו עליו כמועמד לזהב.
 
פיטר סנל הפך באמצע שנות ה-60 לסר ג'ורג' פיטר סנל. כך ניו זילנד ביטאה את תחושותיה כלפיו. לרומא הוא הגיע כאתלט לא מוכר. הוא החל לרוץ שלוש שנים קודם לכן, בגיל 19. עד אז עסק במגוון ענפי ספורט. מבנה גופו העיד על כך. סנל היה יצוק, לא דקיק וקליל כמו מרבית המתחרים בריצות לטווחים האלה. עד רומא התוצאה הטובה ביותר שלו ב- 800 מטר הייתה 1.49.2 דקות. במוקדמות הוא שיפר את שיאו האישי וקבע 1.48.6  דק'. אף אחד עוד לא ספר אותו. בחצי הגמר הוא קבע 1.47.2 דק'. 
 

פיטר סנל עם הפיניש (gettyimages)
 
ריצת הגמר ל-800 תועדה, אפשר לצפות בה ולהתרשם. סנל נמצא במקום הרביעי בקבוצה המובילה אחרי 600 מטר. בפוזיציה הזו הוא נכנס לעיקול של ה-200 האחרונים ואז הוא נדחק למקום החמישי. זהו מיקומו כשהרצים נכנסים לישורת, 50 מטר מקו הגמר. כאן, בנקודה זו, סנל מראה משהו שעל פי השדר טרם נראה בריצות למרחקים האלה. משהו שלקוח מריצות למרחקים קצרים. סנל לא מרחיב צעד או מגדיל אותו, הוא מאיץ אותו. עובר לצעדים קטנים ומהירים שכותשים את המסלול, ריצת כוח נטולת סטייל של מי שזה עתה הצטרף לריצה. 20 מטר לקו הגמר הוא כבר ראשון, בהפרש ניכר שרק הולך ומתרחב. סנל עוצר את השעון על  1.46.3 דק'. 
 
שלוש פעמים הוא רץ את ה-800 במהלך המשחקים והוריד כמעט שלוש שניות מזמנו הטוב ביותר עד האולימפיאדה. במשחקי טוקיו, ארבע שנים אחר כך, הוא ייקח את ה-800 ואת ה-1,500 בסטייל. את הספרינט שלו הוא יתחיל הרבה קודם, יסגור את הבסטה כמה עשרות מטרים לפני קו הגמר מול רצים שבמהלך כל הריצה נראו כמו נידונים למוות. 
 

סנל, יצוק וכוחני (gettyimages)
 
-
 
רומא 1960, האולימפיאדה ה-17 בעת החדשה. 83 מדינות, 5,338 ספורטאים, 150 תחרויות ב-17 ענפים. זו המהדורה הראשונה שלי. ממנה אני לומד מהם המשחקים האולימפיים ביחס לכל ועידת פסגה בענפי ספורט אחרים, כולל מונדיאלים. פה אני מבין מי הם גיבורי הספורט האמיתיים, ממה הם עשויים, איך נוצרות אגדות ואיך הן נחקקות בתודעה. 
 
אירועי היום ברומא כונסו לתוך עשר דקות במסגרת "יומן האולימפיאדה" בקול ישראל, ששודר יום-יום במהלך המשחקים לפני מהדורת החדשות המרכזית של השעה שבע בערב. היו שלוש מהדורות חדשות מדי יום: שבע בבוקר, אחת וחצי בצהריים ושבע בערב. אם גמר ה-100 מטר גברים מתקיים בארבע אחר הצהריים, אתה תמתין בסבלנות ליומן האולימפיאדה ותדע מי ניצח.  נחמיה בן אברהם משדר אותו כאילו זה שידור חי, אז הדרמה שהסתיימה חצי יום קודם לכן נשמרת. מדורי הספורט בעיתונים הם בהיקף של איזה חצי עמוד, צילומי סוכנויות בשחור-לבן, גודל בול.  
 
עברו שנים עד שפגשתי את גיבורי רומא 60'. רק על העדויות של בן אברהם אפשר היה להסתמך, לא היה לי מושג איך הפנומנים האלה נראים – לא בחיים עצמם ולא במהלך התחרויות. לקחתי מה שבן אברהם סיפר, עצמתי עיניים ודמיינתי. מקץ שנים, כשפגשתי אותם, הם נראו לי מוכרים. נראו כמו מי שבאמת היו.
 

כמו שהם נראו באמת. אל ארטר בפעולה (gettyimages)
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
  • בית"ר ירושלים
    0
    הפועל חיפה
    2
    Live
  • הפועל אסי גלבוע
    0
    מכבי צור-שלום
    3
    Live
  • מ.ס שיכון המזרח
    2
    מכבי עירוני נתיבות
    3
    Live
  • מכבי נוג'ידאת
    1
    מכבי אום אל פאחם
    2
    Live
  • עירוני נשר
    3
    הפועל בני מוסמוס
    2
    Live
  • בית"ר רמת גן
    7
    בני יפו אורתודוכסים
    2
    Live
  • עירוני שדרות
    5
    מועדון ספורט עירוני כסייפה
    4
    Live
  • מ.ס. צעירי טייבה
    3
    הפועל קלנסוואה
    1
    Live
  • עוצמה חולון
    0
    בית"ר כפר סבא
    4
    Live
  • הפועל פתח תקוה
    0
    הפועל א.א. פאחם
    1
    Live
  • בני סכנין
    2
    מ.ס כפר קאסם סוהיב
    1
    Live
  • בני לוד
    1
    הפועל אשקלון
    3
    Live
  • הפועל רמת גן
    0
    מכבי פתח תקוה
    1
    Live
  • אסטון וילה
    0
    ווסטהאם
    0
    Live
  • טורינו
    1
    לצ'ה
    2
    Live
  • בני יהודה ת"א
    0
    מכבי נתניה
    0
    Live
  • מ.ס. אשדוד
    2
    הפועל באר שבע
    2
    Live
  • בורנמות
    3
    אברטון
    1
    Live
  • ווטפורד
    2
    ארסנל
    2
    Live
  • אייבר
    1
    אספניול
    2
    Live
  • אלאבס
    0
    סביליה
    1
    Live
  • סלטה ויגו
    0
    גרנאדה
    2
    Live
  • ויאדוליד
    1
    אוסאסונה
    1
    Live
  • בטיס
    1
    חטאפה
    1
    Live
  • גנואה
    1
    אטאלנטה
    2
    Live
  • פארמה
    1
    קליארי
    3
    Live
  • ברשיה
    3
    בולוניה
    4
    Live
  • ספאל
    2
    לאציו
    1
    Live
  • רומא
    4
    ססואולו
    2
    Live
  • ורונה
    0
    מילאן
    1
    Live
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ