תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

הכל דבש: מי רוצה רק זכרונות אולימפיים מתקתקים ומרגיעים?

מתוק |
שערוריות שיפוט, פרשיות סמים וכמובן טבח חברי המשלחת הישראלית במינכן. כל אלה ועוד נכנסו למכבסת ההיסטוריה שמנסה לשדר לנו ספורט נקי ומלוקק
הפרק הזכור ביותר, ואולי הסמלי ביותר, של סדרת המופת "16 ימי תהילה" של הבמאי באד גרינספאן היה אודות משחקי מינכן 1972. הסיפור המרכזי עסק בקרב הענק בין ארצות הברית לברית המועצות בגמר הכדורסל. זה גם המשחק הקבוצתי הכי דרמטי בהיסטוריה האולימפית - תחרות שמקדשת בעיקר את היחיד.
 
לא צריך להרחיב על המלחמה הקרה, האיבה והיריבות הקודרת בין שתי המדינות. האמריקנים ניצחו 49:50 עם הבאזר, אבל אז התערב ראש פיב"א דאז וויליאם ג'ונס וכפה (לטענת ארה"ב) להחזיר את השעון לאחור. פעמיים! בניסיון השני הצליחה ברה"מ לקלוע סל ניצחון. הפרק על מינכן 1972 מסתיים עם ההמנון הסובייטי מלא הפאתוס, כשברקע שחקני ארה"ב רותחים, יורדים מהמגרש ולא מוכנים – עד היום, אגב - לקבל את מדליות הכסף.
 
 
כמובן שאותו פרק כלל גם את הסיפור האישי הנוצץ של המשחקים: מרק ספיץ ושבע המדליות המוזהבות שלו. ואיכשהו, ברקע, הוזכר העניין ההוא. אתם יודעים, שנרצחו גם 11 חברי משלחת שם במינכן.
 

הדרמה במינכן צולמה, והוצנעה (gettyimages)
 
גרינספאן היה אמן בתחומו. הוא הפך את המיתולוגיה האולימפית לקולנועית עוד הרבה לפני ה-HD. הדמעות זרמו כמו מים. תוגת המפסידים מול שמחת המנצחים. נדיה קומאנץ', קרל לואיס, סבסטיאן קו ושות' - כולם היו בניו על המסך. אבל הפרק על מינכן רק הבהיר איך גרינספאן והתנועה האולימפית רוצים שיזכרו אותם: מתקתקים. הדרמה היא תמיד על המשטח, על המזרן, הפרקט, הדשא וכמובן במסלול הריצה ומתחת למים. סרט הקולנוע אמור לרגש אתכם, אך לא לזעזע. הרי הסוף חייב להיות טוב.
 
כך בדיוק התנועה האולימפית רואה עד היום את מטרתה, וכך בדיוק רוצים שאתם תזכרו את המשחקים האולימפיים. ואסור להזיז אותנו מאותה המטרה. מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר - זה ספורט, ורק ספורט. גם אם על הדרך מתרחשים דברים איומים.
 

מארק ספיץ, גיבור מחייך (gettyimages)
 
ב-1988 נערכה בסיאול ריצת 100 המטרים המפורסמת בהיסטוריה. לא הייתה וכנראה גם לא תהיה יריבות אולימפית אייקונית כמו קרל לואיס נגד בן ג'ונסון. המלך האהוב ממשחקי לוס אנג'לס, הנסיך האולימפי, מול הטוען לכתר, שיאן ואלוף העולם הטרי, וגם הפייבוריט. "תראו את השרירים של הבחור הזה", אמר נסים קיוויתי ששידר את הריצה, רגע לפני הזינוק - ולא ידע עד כמה השרירים האלה יהיו הסיפור הגדול. ג'ונסון ניצח וקבע שיא עולם של 9.79, אבל יומיים אחר כך הכריז הוועד האולימפי שג'ונסון נטל סמים אסורים. המושג "סטרואידים" היה שגור בפי כל אוהד ספורט מאותו רגע. ג'ונסון הושעה, המדליה והשיא נלקחו ממנו וההר הוליד כל סופרלטיב שתבחרו.
 
אבל גרינספאן - בשם הוועד האולימפי או לא - בחר שלא להזכיר את בן ג'ונסון כשסיכם את משחקי סיאול 1988. כך בדיוק הוא רצה שתזכרו את האולימפיאדה ההיא - נטולת סמים. והנה אנחנו כאן, רגע לפני ריו. על רקע טרור עולמי, נגיף זיקה וסמים תוצרת רוסיה, מגיעים אל הבאר ורוצים לשתות רק מים נקיים. הפרק ההוא על משחקי מינכן עולה שוב בזכרון, על רקע הסכנות שאופפות את המשחקים בריו. 
 

בן ג'ונסון, חרך את המסלול והגאווה (gettyimages)
 
מבחינה ספורטיבית, אותו קרב על הפרקט בין ארה"ב לברה"מ, בין מזרח למערב, חסר בשנים האחרונות לרוח האולימפית. ובאולימפיאדה הזו החיסרון יקבל ביטוי צורם יותר על רקע ההשעיה המוצדקת של חלק ממשלחת פוטין. שנית, יכולת הארגון המקומית עומדת כאן למבחן. אבל לא רק של הברזילאים, אלא גם של הוועד האולימפי. וכמובן שאת האלמנט המדאיג השלישי אנחנו מקווים לא להזכיר לאורך המשחקים. היורו עבר בשלום, אבל האולימפיאדה היא סמל עולמי לאחדות בין כל העמים יותר מכל אירוע אחר, ולכן גם עוצמת הדאגה נוסקת.
 
ועדיין, אין אירוע גדול ונוצץ, וגם מרגש, כמו משחקים אולימפיים. ומה שנרצה להתמקד בו זה בדיוק מה שבאד גרינספאן היה מציג לנו אחרי המשחקים: את יוסיין בולט הופך רשמית לאתלט הגדול בהיסטוריה, את חברי הדרים טים מתעופפים שוב, את רפא נדאל דומע (עם מדליית זהב או בלעדיה), את פלפס פורש כמו ענק או מתבזה בבריכה. וגם את טומרקין, ששון, ריבקין, ג'רבי וחבריהם עושים לנו כבוד. ככה גם אנחנו רוצים את זה. בלי הפרעות.
 
באד גרינספאן מת ב-2010, אבל בדיוק כמו סגירת המעגל שחוו שלשום בטקס מכובד וראוי משפחות הנרצחים ממינכן, כך גם הוא לא שכח את אותם י"א. בסרט על משחקי ברצלונה 1992 הוא הקדיש 10 דקות תמימות לסגירת המעגל של הספורט הישראלי וחיבר בין 11 הנרצחים למדליה הראשונה של יעל ארד, שכמובן הקדישה לזכרם את המדליה. וכך, מאירוע מכאיב וטראגי, הפכו הי"א לחלק בלתי נפרד מהרגע המכונן והשמח של עם ישראל באוגוסט 1992. כך, על פי גרינספאן, נושבת הרוח האולימפית.
 
השגחה עליונה, המודל האולימפי (gettyimages)
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ