תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

משחקים באש: על המציאות האלימה בריו המדממת

המשחקים יעברו בשלום? |
משטרה שמוציאה להורג, כנופיות רצחניות ופוליטיקאים חסרי אונים

ואנדרסון דה ז'סוס, צעיר מריו דה ז'ניירו, התאים את חלומותיו לנסיבות חייו. לפני כחמש שנים הוא נשדד בשכונת העוני בה התגורר ולקינוח האקט האלים נורה ונפצע קשה. הפגיעה בעמוד השדרה גרמה לו לשיתוק חלקי. הוא הסתייע בכיסא גלגלים, אבל נותר אופטימי. הקפיד עד כמה שניתן לשמור על שגרת חייו, ניסה, בכפוף למגבלות, לעסוק ספורט, ותמיד, אבל תמיד, הפיץ בסביבתו את חיוכו המפורסם.

 

ואנדרסון היה בדרכו להגשים את המשאלות הקטנות שלו - לזכות בחיים קצת יותר טובים ולרכוש לעצמו מכונית צנועה. הוא כבר התקבל לעבודה חדשה, היה בעננים, אבל אז עירו הכתה בו שנית. לפני כשלושה שבועות הוא נקלע לזירת אש בין המשטרה לכנופיית סוחרי סמים, ספג קליע נוסף, הפעם בכתף, ממנו לא התאושש. "אנחנו חיים במלחמה יום-יומית", נאנח בייאוש בן דודו, ווסלי לסה. "שום סרט לא יכול לתאר באופן יותר טראגי את מציאות חיינו".

 

 

באותו סוף שבוע בו נהרג ואנדרסון הלכו לעולמם שני תושבי ריו נוספים מכדורים תועים. ילדה בת 11 נפצעה קשה מירי בבטן ובזרוע. השטח בער. הציבור דרש פתרונות, העיתונאים ביקשו תשובות, אבל הרשויות חסרות האונים הרגיעו שלא מדובר בחריגה מהשגרה. "היסטורית, ריו זה ככה", הדהים ז'וסה מריאנו בלטרמי, פקיד הנושא במשרה המחייבת של המזכיר לביטחון הציבור, אחרי ישיבת חירום בת שלוש שעות. "אנחנו מתכוונים לפעול, אבל צריך לזכור שכבר היו תקופות גרועות יותר".

 

צדק. בתקופה אחרת, רק שבועיים קודם לכן, היה גרוע יותר. בסוף שבוע אחד, בתחילת חודש יולי, נרצחו ברחבי המטרופולין של ריו 27 בני אדם ועשרים נפצעו. כל זה קצת יותר מחודש לפני פתיחת המשחקים האולימפיים. לתקשורת זה הספיק. היא לא ביקשה אישור מהפוליטיקאים והכריזה: אנחנו במלחמת אזרחים.

 

אבטחה כבדה בכל פינה (gettyimages)

 

אי אפשר לדעת היום מי הטוב בריו ומי הרע. מי הפושע ומי החוק. בחודש האחרון הפגינו אזרחים נגד הטרור שמפעילים ברוני הסמים. במקביל התקיימו מחאות ציבוריות של אזרחים נגד היד הקשה של המשטרה. בלשי המשטרה האזרחית, האחראים על חקירות רגישות, ארגנו מהומה משלהם. אלה מתמודדים עם עיכובי שכר, לא מוצאים נייר טואלט במקום עבודתם, אבל חיים תחת חשש מתמיד, גם במהלך חופשות. בכל רגע אחת המיליציות יכולה לאתר את כתובתם ולסגור איתם חשבון.

 

קחו למשל את המקרה של דנילסון דה סוזה. בן 48, אב לשניים וקצין בצוות האבטחה של ראש העיר אדוארדו פאאס. לפני כחודש הוא נסע לביקור בבית חמו כשמכונית ובה ארבעה חמושים חסמה אותו. כדור ביד, כדור בראש, המשימה הושלמה. לא ברור אם דה סוזה ניסה להגיב. ייתכן שביקש למסור את ארנקו והכנופיה חשדה שהוא שולף נשק. או שאולי התברר לחבריה שהוא שוטר, ואז גזר הדין היה מובן מאליו. "אדם שתפקידו להגן עלינו נרצח ביום החופש שלו", ספד לו ראש העיר. "אני מצטער על המשפחה שלו, אני מצטער על כולנו".

 

יחידות החיסול

 

בריו לא מתקיימת כרגע מלחמה בפשיעה אלא מלחמה בפושעים. מעגלי דם הכוללים קרבות אש, הוצאות להורג ונקמות שמוגשות כמיטב הדמיון. לובשי המדים משחקים גם הם במשחק המלוכלך הזה. אין פלא, אפוא, שכדורים תועים הם האיום הגדול ביותר כיום על תושבי העיר.

 

החשש ליפול קורבן לאלימות הוא תמידי ומוחשי ומצריך התנהלות חיים שונה. זהירה, מחושבת, גם מזל הכרחי. בנסיעה בכביש, בהליכה ברחוב, בלימודים, בעבודה, בקניות, זה יכול לתפוס אותך בכל מקום ובכל זמן. נסיגה באלימות בערים כמו ריו וסאו פאולו היא בגדר מדע בדיוני. התשובה הקבועה המתקבלת היא שהמצב החמיר. כמה מחמיר? בטחון אישי הוא לא מדע מדויק, זו תחושה שמשתנה בין אדם לאדם. אבל המציאות הנוכחית מורטת עצבים יותר ויותר. כמו מחירי הדירות שלא עוצרים אצלנו, כמו הטמטמת האמריקאית שלא יודעת שובע בימים אלה, לאלימות בריו, ובברזיל בכלל, אין גבול או מזור. המצב הכלכלי קשה. אין כסף, אז גונבים. המצב השתפר, יש כסף וקצת רווחה, גונבים יותר.

 


שוטר רץ כדי להפריד בתגרה במים (gettyimages)

 

הכביש הוא אתר הממחיש היטב את האבולוציה של הפחד. רמזור אדום הוא המלצה בלבד מפני שעצירה בו קוראת לגנב. לפני שני עשורים הברזילאים נהגו לרכוש לעתים קרובות מכוניות עם דלתות רק מלפנים. כך, בין היתר, מונעים מגנבים כניסה קרקעית למושבים האחוריים. אחר כך החשיכו חלונות. הסתגרות מאחורי שמשות כהות, בתקווה שחוסר הוודאות לגבי היושבים ברכב יגרום לשודד הפוטנציאלי לדלג לקליינט הבא. בשנים האחרונות פרח ביזנס המיגון. לא רק למיליונרים. מי שיש ברשותו הסכום הדרוש, מאבזר את מכוניתו באמצעים נגד ירי.

 

ייתכן כי זה מה שהיה מציל את חייו של ז'ואן רודריגס בניטס. לאחרונה הוא נסע בריו עם משפחתו בשעת לילה מאוחרת, חזרו הביתה ממסיבה. הוא נח במושב האחורי כשקליע חדר את תא המטען ופילח את ראשו. ז'ואן היה בן שנה וחודשיים. החוקרים העריכו שמדובר בחברי ארגון פשע שחשדו כי המכונית משמשת שוטרים סמויים, בין היתר בשל החלונות הכהים שלה, או שאולי זו כנופיה יריבה. רק כדור אחד נורה. כנראה לצורך אזהרה. אם החלונות היו שקופים, והיה ברור מי יושב ברכב, אולי הטרגדיה הייתה נמנעת. כשהברזילאים באים לרכוש רכב, השיקולים הם מעבר לנפח מנוע או ריפוד למושבים.

 

2008 הייתה שנה משמעותית בחייה של ריו. באותה עת החל לפעול פרויקט שיטור קהילתי בפאבלות, שכונות העוני הצפופות הניצבות על הרכסים וצופות אל רצועת החוף הבלתי נגמרת, בתי המלון ושכונות היוקרה. הריבון ביקש לפייס את עניי עירו, לאפשר בניית מסגרות חברתיות והשקעה בתשתיות, וכמובן אחיזה בשטחים הכבושים. הוקמו תחנות משטרה, משלטים ועמדות תצפית עם מסר של שלום כביכול על אדמה שנוהלה בידי תעשייני הסמים.  

 

בריו יש 38 קהילות כאלה. חלקן קיבלו בברכה את הכוחות המשחררים, באחרות התגלתה התנגדות. לחיכוך בין אנשי החוק לפושעים היה מחיר, אבל השורה התחתונה הייתה מרשימה: בין 2008 ל-2014 צומצמו דרמטית, ב-66 אחוז, מקרי הרצח בפאבלות. הושקעו אז משאבים וכסף וכוחות. היום, בזמן משבר כלכלי חמור, התגובה המשטרתית לפשיעה הגואה היא אנמית. תושבים מוותרים על הגשת תלונות משום שהתחנות הקהילתיות לא מסוגלות לנפק להם אישורי קבלה. פשוט אין דיו למדפסות. חלק מהבסיסים האלה אף שורץ יונים וחולדות.  

 


המשטרה לא לוקחת סיכונים (gettyimages)

 

לפני כשלושה שבועות נרצח ויקטור אריק - השוטר התשיעי מכוחות השלום שמחוסל השנה. אשתקד שילמו 13 שוטרים את המחיר הזה, ב-2014 שמונה, ב-2013 שלושה וב-2012 חמישה. בין 2008 ועד 2011 לא נהרג אפילו שוטר אחד. המשמעות ברורה: השטחים הגיעו לנקודת רתיחה. במקום מדיניות סדורה למלחמה בפשיעה מתנהלים קרבות רחוב. חוקי המשחק השתנו: גם המשטרה נמצאת תחת מתקפה. קשה להאמין שמישהו פה שמע על שביתת נשק אולימפית.

 

מ-2012 ועד היום נהרגו בריו מדי שנה בין 98 ל-108 שוטרים, בתפקיד ובחופשה. 2016 נמצאת בעמדה נוחה לחלוף על המספרים האלה. קחו למשל 12 שעות בחודש יוני שבהן נרצחו חמישה שוטרים. אבל המשטרה, כאמור, לא אדישה למספרי המוות האלה. ארגוני זכויות אדם טוענים כי בעשור האחרון היא גרמה למותם של 8,000 בני אדם במדינת ריו. על כל שוטר שנרצח בעיר בשנה שעברה, 25 תושבים איבדו את חייהם בפעולות בהן הייתה מעורבות משטרתית. חמישית ממקרי הרצח אשתקד מיוחסת לשוטרים. אלה, מצדם, טוענים שהכוח שמופעל הוא הכרחי ולגיטימי כאשר חשים בסכנת חיים.

 

עדויות משטח האש סותרות את הגרסה הזו. שוטרים, נטען בתקשורת המקומית, מוציאים להורג ללא משפט. כדור בגב במהלך מרדף. כדור בראש אם החשוד נתפס. והם בקיאים, כמובן, גם במלאכת השיבוש. תחקירים מצאו כי שוטרים מאיימים על עדים, משאירים נשק ברשות הקורבנות, או מביאים גופות לבתי חולים ומצהירים כי מאמצי ההצלה עלו בתוהו.   

 

75% מההרוגים אשתקד הוגדרו כשחורים. מדובר ברמיזה עבה לכך שמתקיים בריו, ובברזיל בכלל, מאבק גזעי ומעמדי. המסקנה מחמירה. פלה, בכבודו ובעצמו, הסביר כי קשה להבחין היום מי שחור ומי לא. יש נישואי תערובת, יש גוונים רבים לצבע העור. ובצד השני, המשטרה אינה לבנה. במשטרה הצבאית, זו שאמונה על השלטת הסדר, תמצאו את אותם אנשים שבאים מאותם מקומות. אנחנו שנינו מאותה הפאבלה.

 


אבטחה כבדה סביב הכפר האולימפי (gettyimages)

 

הטענות על העליה באגרסיביות המשטרתית בריו, אומרים ארגוני זכויות אדם, מבוססות על סיפור אמיתי. כך קרה לפני משחקי פאן-אמריקה בעיר ב-2007, וטרם אליפות העולם בכדורגל ב-2014. השוטרים מנקים את השטח כדי להציג לעולם מראה ידידותי יותר לסביבה.

 

המציאות הזו מזכירה בוודאי את תסריט הסרט "עיר האלוהים" משנת 2002. אז מה חדש בפאבלה המפורסמת? לפני כחודש נהרגה בקרב יריות בת דודתו של סוחר סמים מקומי הידוע בכינויו "סם". לפני שבועיים שוטר נפצע בפעילות לאיתור סמים ונשק. בשבוע שעבר נפצע שוטר בכתפו במתקפה על תחנה משטרתית. טעימות בלבד, עסקים כרגיל.

 

רשויות ריו ומארגני המשחקים ביקשו לבודד את הקהילות מהמתקנים בהם יתקיימו התחרויות ומאיזורי הבילוי שיארחו את התיירים. קהילת עיר האלוהים שוכנת סמוך לשכונת היוקרה בארה דה טיז'וקה במערב העיר. כאן הוקם הכפר האולימפי. פה נמצא גם הפארק האולימפי. תושבי המקום מתלוננים על זליגה מסיבית של אלימות אל רחובותיהם ובתיהם לאורך החודשים האחרונים. התלונות מקבלות ביסוס בטבלה: בארה מדורגת בצמרת מקרי האלימות בעיר. דווקא ב-2016, לקראת אירוע השיא הספורטיבי, כל המדדים בריו הציגו עליה עקבית במה שמוגדר "תמותה אלימה": רצח, שוד אחרי רצח ופגיעה גופנית עד מוות.   

 

היעד מספר 1 הוא תיקים של נשים. אחר כך כרטיסי אשראי, ארנקים, סלולריים ואופניים. בין ינואר למרס השנה נרשמה עליה במקרי האלימות בכל רחבי העיר ביחס לתקופה המקבילה בשנה שעברה. 7% יותר מעשי שוד ברחוב, עליה של 21% אחוז במקרי שוד באוטובוסים, תוספת של 40% לגניבות של ניידים ו-15% של רכבים.

 


תושבי האזורים העניים מחו נגד בזבוז הכספים, המשטרה בכוננות (gettyimages)

 

במקרים רבים אירועים אלה משתבשים והופכים אלימים הרבה יותר. זה קורה לא פעם במהלך שודים המוניים. כנופיה סוגרת חוף ומגלחת את כל מה שיש למתרחצים להציע. המתווה הזה קיים במספר גזרות. חדירה לבניין מגורים, קשירת השומר בכניסה וביקורי בית מפתיעים. סגירת מנהרה בכביש מהיר: השודדים חוסמים את היציאה, אין איך לחזור, ואז מתבצעת דרישת תשלום מנוסעי הרכבים. האירוע האחרון התרחש גם בתחילת שבוע זה. בריו מומלץ לא להתחכם, אחרת גומרים בתוך שק שחור שזרוק על החוף. תושבי העיר שרצו להנאתם לא מזמן בקופקבנה חלפו על פני אחת כזו בלי לדעת שמדובר בגופה שבותרה. וכל זה ממש בסמוך לאתר שיארח את טורניר כדורעף החופים.

 

זהירות, חפץ חשוד

 

הקריוקס, אנשי ריו, מתמודדים בשבועות האחרונים עם מבחן נוסף, הטרור. הם חושדים באנשים מיומם הראשון ועכשיו נדרשים לשים לב לחפצים חשודים. קמפיין שעלה בעיר מסביר לתושבים איך לזהות אותם, את מי להזעיק, וכמה חשוב לא לגעת ולא להתקרב. פתאום הם עורכים היכרות עם רובוטים משטרתיים שמנטרלים תיקים ללא בעלים.

 

במהלך משחקי המונדיאל התוודעה גם ברזיל לדאע"ש. פה ושם ידיעות וכתבות על אודות הכוח החדש שמשליט אנרכיה במזרח התיכון הרחוק. בתוך שנתיים המפלצת הזו שטורפת את אירופה הפכה לאיום הגדול ביותר עליה.

 

ברזיל מתגאה בהיותה אחת המדינות הבודדות באו"ם שמקיימת יחסים דיפלומטיים עם כל החברות בארגון. באמצעות מדיניות ה"בסדר עם כולם" היא מבקשת לצבור כוח כמעצמה דיפלומטית ולהניב הישגים כלכליים. במקביל היא מסכלת אפשרות של טרור בתחומה. הברזילאים ראו מה איראן עוללה לשכנה ארגנטינה והעדיפו לשמור על דו-קיום. רק שהיום האיום הוא לא מדינתי. דאע"ש, גרורותיו ודומיו פועלים באופן עצמאי ולא נדרשים לתת דין וחשבון למועצת בטחון כזו או אחרת.

 


תשעה שוטרים נרצחו השנה (gettyimages)

 

בסקר שנערך לאחרונה, שמונה מתוך עשרה תושבי ריו השיבו שהאלימות עלולה לגרום לכשלון של המשחקים. רק שמעשי שוד, ואפילו רצח, הם עניין של שגרה. פעילות דאע"ש באירופה והאיומים לפגוע במשחקים האולימפיים הכניסו את העיר לכוננות מפני טרור. נערכו תרגילים המדמים פיגועים בתחבורה הציבורית, גם תרחישים של מתקפה בנשק כימי. רק השימוש בנוזל אדום המדמה דם גרר ביקורות. המראות האלה שפורסמו בתקשורת היו כנראה קשים מדי. ועוד לא הגענו לדבר האמיתי.

 

החשש הפך מוחשי עם מעצרה של חוליה מקומית בחשד לקשר עם דאע"ש ולתכנון פיגוע במשחקים. פתאום בטלוויזיה הברזילאית מספרת בחורה צעירה על בעלה שהתאסלם ונכנס עמוק לדת והפך לאדם טוב יותר, ואז נעצר והיא לא מבינה למה. בכל שבוע נרצחים בני אדם במספרים מבהילים, אבל המדינה האסלאמית היא אופרה אחרת. בריו הפנימו את זה יותר ויותר אחרי סדרת הפיגועים באירופה.

 

תושבים בריו מעידים שהכוחות העצומים שהתמקמו בעיר שינו את חייהם. הם חשים בטחון לצד עשרות אלפי חיילים של הצבא הפרושים ברחובות וכלי המלחמה הכבדים החונים ליד הבית. כל הגזרה רושתה באלפי מצלמות, עכשיו רואים הכל. אולי, היה מי שתהה, כדאי לחזור לימי הדיקטטורה הצבאית.

 

צריך רק לקחת בחשבון שהכוחות המזוינים של הרפובליקה, שתפסו פיקוד על אבטחת האירועים, לא מצליחים לסכל את הפשעים הקטנים. אפשר לבדוק, למשל, אצל סוכן פדרלי שהגיע גם הוא לריו כדי לתגבר את המשטרה המקומית. אפילו הוא נשדד. נפרד בצער משעון, סלולרי ונשקו האישי.

 


כייס שנתפס בריו (gettyimages)

 

בסוף השבוע שעבר עדכנו הרשויות בסין את אזהרת המסע לאחר שהמשלחת שלהם ומספר אנשי תקשורת נפלו לידיים הלא נכונות ונשדדו. הסינים בריו נדרשו להשאיר תכשיטים ושעונים במלון ולא לשוחח בפומבי בסלולרי. עליהם להישאר רגועים ולעשות כמצוות התוקפים. למעשה, הם התבקשו לאמץ את הוראות הבטיחות המוכרות ברחבי העיר.

 

ועוד המלצה לסינים: לא לסמוך בעיניים עצומות על שוטרים. קחו לדוגמה את המקרה של לוחם הג'יו ג'יטסו מניו זילנד, ג'ייסון לי. הבחור הקשוח התגורר בריו בעשרת החודשים האחרונים. לפני שבועיים הוא נחטף על ידי שני חמושים ונאלץ לשלם 2,000 ריאל כדי לזכות בחופש. כעבור מספר ימים הוא זכה לביקור בית לילי ומאיים. זה הספיק לו. הוא ארז את עצמו ואת חברתו ונסע לשדה התעופה. מטורונטו, קנדה, דיווח לי שראה את המוות מול העיניים. המעניין בכל הסיפור הזה הוא שהחוטפים והמבקרים היו שוטרים.

 

יותר נזק מתועלת

 

האולימפיאדה הייתה אמורה לסייע לברזיל לבסס את מעמדה כמעצמה עולה, מדינה שיש לה מילה בין-לאומית, אחת ששווה לשים עליה את הכסף, אבל עושה רושם שהיא הפכה לנטל. נפלה עליה בזמן הכי גרוע. נראה שכולם רק רוצים לעבור בשלום את המשחקים, מדליות יהיו בונוס. הרי הזמנים השתנו, הצמיחה הכלכלית פינתה את מקומה למשבר כלכלי מעיק, והיציבות השלטונית התחלפה בכאוס שמהול בעוד מחלה ברזילאית טיפוסית. הכוונה לשחיתות פוליטית, לא לנגיף הזיקה.

 

הראשון לזהות את הבושות שיצאו בזו אחר זו מהכפר האולימפי – תלונות של ספורטאים על מקום שלא ראוי למגורי אדם – היה הציבור. הברזילאי הקטן יודע הרי עם מי יש לו עסק. בסקר שנערך לפני כשלושה שבועות על ידי מכון "דאטפוליה", 63% השיבו שמשחקי ריו יביאו יותר נזק מתועלת. מחצית מהנשאלים בכלל הביעו התנגדות לקיומם. האולימפיאדה היא חלון ראווה למדינה, וכל מה שנשקף ממנה, לפחות בהיבט הארגוני, היה בלגן של עולם שלישי.

 


גם הרכבת הקלה זוכה לשמירה הדוקה (gettyimages)

 

נשיא ברזיל בפועל, מישל טמר, יכריז על פתיחת המשחקים. הפרזידנטה, בקרוב בן 76, יופיע ביציע הכבוד עם אשתו הצעירה והמצודדת, מלכת יופי בעברה. גם בנם הקטן יהיה שם. וגם חמותו של הנשיא. למעשה, רשימת האורחים שלו כוללת 42 בני אדם.

 


נשיא ברזיל טמר. שבר בין העם למנהיגיו (gettyimages)

 

מי שלא יתייצבו לאירוע הם חמישה נשיאי ברזיל בעבר. כולם, כמובן, הוזמנו, אבל סרבו בנימוס. יש בכך כדי להמחיש את השבר הגדול בין העם למנהיגיו. שניים מהם, אנשי השמאל לולה דה סילבה ודילמה רוסף, מסובכים עד הראש בחקירות. לולה, מנהיג סינדיקטים אמיץ בזמן הדיקטטורה, מסביר בימים אלה בין היתר איך הפך לאיש ציבור בעל נכסי נדל"ן מרשימים. דילמה, הנשיאה המודחת, מתמודדת עם חשדות לקומבינות לכאורה של כסף, אנרגיה ופוליטיקה. היא הבינה שאין לה מה להראות את הפרצוף בטקס הפתיחה, בוודאי לא ביציע הלשעברים. מבחינתה גנבו לה את המדינה.

 

ריו היא עיר שמחה ואלימה. יפה וקשה. מסבירת פנים ומסכנת חיים. כמו ברזיל. בזמן שהאזרחים משוועים להגנה, לחיים, נבחריו, כמו שודדי העיר, גונבים אותו במחשכים. נהרות של דם זורמים בה, אבל למעלה מתעוררים רק כשמגיעים אורחים מחו"ל.

 

נקמת הציבור צפויה להגיע בטקס. טמר מודע לשריקות הבוז שמצפות לו. הוא יכריז רק את מה שדורש הפרוטוקול, משפט אחד בלבד, עשר שניות. אבל יושבי איצטדיון המראקנה לא יוותרו על המחאה שלהם כלפי ראשי המדינה. מיליארדים ישמעו אותה.

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ