קרב על המעמד: ב"ש נינוחה, והיא כאן בשביל להישאר

קרב על המעמד: ב"ש נינוחה, והיא כאן בשביל להישאר
האדומים שולטים בפסגה, ומי שירצה לקחת אותה מהם יצטרך לעבוד

ההכרה חלחלה תוך כדי משחק, התגבשה ככל שנמשך, התמצקה בהארכה והייתה לעובדה קיימת שאין לערער עליה. גם התוצאה הסופית לא השפיעה עליה. להיפך, רק חיזקה אותה: ברזיל שכחה מי היא.


ברזיל לא שכחה לשחק כדורגל. חשיבותו של המשחק שם לא פחתה, היא רק שכחה מה מעמדה ומה מתחייב ממנו. השמחה הגורפת על הזכייה בזהב האולימפי נגעה ללב,  היא סחפה כל אחד, אי אפשר היה להישאר אדיש אליה, אבל זו הייתה שמחה של מעצמה שירדה מנכסיה וניזונה כיום מפירורים. אלה יכולים להיות פירורים שהיא מלקטת במונדיאל, בגביע הקונפדרציות, בקופה אמריקה או במשחקים האולימפיים, אבל תמיד אלה הם רק פירורים.


ברזיל זכתה במונדיאל האחרון שלה ב-2002. 14 שנים חלפו מאז, אבל לא זה העניין. היו לה כבר תקופות יובש יותר ממושכות. בין 70' ל-94', במשך 24 שנים, היא לא זכתה במונדיאל.  רק שצריך לראות איזה נבחרות היא העמידה בתקופת היובש ההיא, איזה שחקנים היא גידלה אז, איזה כדורגל היא שיחקה גם במונדיאלים שהיא לא לקחה.



ניימאר והמדליה. תמה תקופת היובש? (gettyimages)


ברזיל תמיד הייתה פייבוריטית, תמיד העמידה נבחרות תחרותיות. ב-74' הייתה לה נבחרת נושכת, גאה ולוחמנית שסיימה בין ארבע הראשונות; ב-78' הייתה לה נבחרת בלתי מנוצחת שרק החונטה שדדה ממנה את ההופעה בגמר; על הנבחרת של 82' אין מה להרחיב; ב-86' רבע גמר והפסד בפנדלים; וב-90' - אני לא יכול לשכוח את ההצגה שנתנה נגד ארגנטינה ואת שברון הלב אחרי הגול שקאניג'ה גנב ושסלל את הדרך של ארגנטינה לגמר.


גם בתקופת היובש הממושכת ההיא זה היה ברור שברזיל תחזור - תתארגן, תאסוף את עצמה, תפיק לקחים ותחזור. אף אחד לא הופתע שאחרי 24 שנים ברזיל לקחה שניים מתוך שלושת המונדיאלים הבאים ובשלישי נוצחה בגמר.


זה לא מה שמאפיין את תקופת היובש הנוכחית. זו מייצרת הרגשה שברזיל כבר לא תחזור. הרף שהיא מעמידה לעצמה לא נמצא בגובה שהולם את הכדורגל שהיא מחויבת לו. אני שכחתי כבר איך הז'וגו בוניטו נראה. אני לא רואה שם כבר שנים אף כישרון יוצא דופן חוץ מניימאר, שעוד מוקדם למקם אותו. אולי הוא רק אינדיבידואל מוכשר, כמו ריבאלדו. ברזיל הולכת ומצטיירת כמו הקורבן הגדול של הגלובליזציה, כפי שגרמניה היא המרוויחה הגדולה ממנה. את האחת הגלובליזציה קידמה, את האחרת היא רוקנה.  



ניימאר חוגג. לדעת מי אתה (gettyimages)


צריך להבחין בין  "לא לשכוח מי אתה" לבין "לא לדעת מי אתה". אלה הם שני דברים שונים, אפשר לפעמים להתבלבל ביניהם. לא לדעת מי אתה זה ישראלי - לא ברזילאי. לא לדעת מי אתה, זה טרמינלי. לשכוח או שלא לשכוח מי אתה זה חלקלק. זה יכול להרים וזה יכול גם להפיל.


הערך הזה בא לידי ביטוי גם ביורו וגם במשחקים האולימפיים. הוא תקף לגבי הספורט הקבוצתי כפי שהוא מתקיים גם בענפים האינדיבידואליים: אלה שמצליחים ומשיגים, יש להם מיני מאפיינים, אבל אחד משותף לכולם -  הם יודעים, ובעיקר לא שוכחים, מי הם. כל הנבחרות שהצליחו ביורו, שמימשו את היכולות שלהן ומעבר לכך, היו נבחרות שרגליהן נטועות בקרקע, שידעו על עצמן כל מה שצריך לדעת לפני שמתחרים. וכשהתחרו -  לא שכחו את מה שידעו. זה תקף לגבי וויילס ואיסלנד ואלבניה, כפי שזה תקף לגבי איטליה ופורטוגל. היורו האחרון היה מופת בעיני להשקפת עולם ריאלית ומפוכחת ולכמה רחוק שהיא יכולה להביא אותך אם אתה לא שבוי בעולם של פנטזיה.


מהכיוון האחר הכלל הזה תקף גם לגבי אנגליה, שאת המודעות העצמית שלה ניתן להשוות רק לישראלית. שתי אלה חיות בבועה, מגיחות ממנה מפעם לפעם רק כדי לחטוף כאפה שתשיב אותן למקומן הטבעי.


***************


אין לי ספק שמה שהופך את יוסיין בולט, מייקל פלפס, מו פארה, קוהיי אוצ'ימורה וסימון ביילס למה שהם זה הדבר הפנימי שלא ניתן למדוד, שלא תמיד נראה אבל תמיד מורגש בהתנהלות שלהם. הם יודעים מי הם, לרגע לא שוכחים. הם גם לא מניחים ליריבים שלהם לשכוח. עקבתי ככל שניתן היה אחרי ההתנהלות של פלפס ובולט לפני המשחים ולפני המרוצים. זה בלט לעין. הם כל כך משוכנעים בעליונותם, יש לזה אפקט מצמית על היריבים שלהם, חייב להיות, זה לא יכול להיות אחרת. 



יוסיין בולט. יודע מי הוא (gettyimages)


מועדוני כדורגל גדולים לא היו כאלה אם היו שוכחים מי הם, למה הם מחויבים, מה נדרש מהם כדי להמשיך ולשמר את מעמדם. למנצ'סטר יונייטד, לריאל מדריד, לבארצלונה, ליובנטוס ולבאיירן מינכן יש שנים טובות יותר או טובות פחות, אבל אף פעם הן לא שוכחות מי הן. אין לי מושג איך להתייחס לליברפול או לאינטר או למילאן בהקשר הזה. ליברפול ממנה את קלופ למנג'ר שלה. לי זה אומר שהיא עדיין זוכרת מי היא, שיש לה שאיפות, אחרת הייתה ממנה את הודג'סון, לא את קלופ. לגבי אינטר ומילאן - ייתכן ששכחו. מה שאני רואה שם זה כל מיני שחקנים ומאמנים. אין סלקציה. לעתים שתי הקבוצות האלה מתייחסות לעצמן כאילו היו קייבו. נראה שוויתרו, כמו ברזיל.  


***************


אני מנסה להחיל את הכללים האלה גם על ליגת העל שנפתחה בימים אלה בעיתוי קצת קשה לעיכול. אני זקוק לקצת יותר זמן הסתגלות אחרי קיץ שמביא את היורו ואת המשחקים האולימפיים בזה אחר זה בטרם אתפנה לליגת העל.


אני מסתכל על הנינוחות שבה הפועל באר שבע התמקמה בשפיץ וזו נינוחות של מי שהייתה שם מאז ומתמיד. באר שבע מתנהגת היום כמו קבוצה שהמקום הראשון שייך לה ומי שירצה יצטרך לקחת אותו ממנה, כי באר שבע זו לא קריית שמונה. הפוזיציה שבאר שבע מיקמה את עצמה לא מובנת מאליה. היא מעוררת כבוד. אני לא יודע להגיד אם זה משום שבאר שבע יודעת מי היא או שהיא כבר שכחה מי היא, ובמקרה שלה שכחה זה טוב כי היה הרבה מה לשכוח ומה למחוק עד שהגיעה לאן שהגיעה. אני מניח שנצטרך את העונה הנוכחית כדי לדעת ממה באר שבע עשויה. אין לה הרבה יריבות שיעמידו אותה במבחן אבל יש לה שתיים כאלה. שתיים שלא שכחו מי הן ולפחות אחת מהשתיים יודעת גם מי היא היום.



הפועל ב"ש מול סלטיק. התמקמה בצמרת (עדי אבישי)


מכבי חיפה עוברת שנים קשות, אבל הרושם הוא שתחזור, היא רק צריכה למצוא את הדרך. חיפה לא ויתרה על שום דבר, אין לה שום כוונה להסכין עם המעמד החדש שהתקבעה בו בשנים האחרונות -  אחת מארבע הגדולות ובדרך כלל הרביעית. חיפה לא תישאר שם לאורך זמן ומרבית המשחקים שלה נגד באר שבע היו צריכים לתת לבאר שבע הרבה חומר למחשבה.


מכבי תל אביב, היריבה האחרת של באר שבע, אף פעם לא שוכחת מי היא ולמה היא מחויבת. אצלה זה אובססיבי, לעתים  מגוחך. אף אחד הרי לא ישכח את שנותיו של לוני הרציקוביץ' בקבוצה, שבהן נוצר פער משעשע בין התדמית העצמית שלה לבין מה שהייתה בפועל. אבל השנים האלה מאחוריה. כיום קיימת שם התאמה מלאה בין מסורת לתדמית וליכולת. 


בית"ר ירושלים לא מועמדת לשום דבר, אבל דבר אחד צריך לומר לשבחה: היא אף פעם לא שוכחת מי היא ולמה היא מחויבת. בית"ר, גם בשנים הכי קשות שלה, מעמידה קבוצות תוססות, מסקרנות, שאפתניות ומדליקות. זה לא נתפס איך קבוצה שמתפקדת בסיטואציה כל כך בלתי אפשרית מצליחה שנה אחר שנה להתנתק מכל הרעשים, לספק רגעים מרגשים ובעיקר לטפח כישרונות. הרי אין עוד מועדון שמוציא מהשחקנים שלו את מה שבית"ר מוציאה משחקניה.  



הפועל תל אביב. בהכרה מלאה (עדי אבישי)


הפועל תל אביב לא שכחה או שהיא לא יודעת מי היא. הפועל יודעת, הפועל זוכרת, הפועל בהכרה מלאה. היא רק מתכחשת לעצמה. נראה שמי שהיא באמת גורם שם לתחושה גדולה של אי נוחות.  הפועל זו הקבוצה הכי ממסדית שניתן להעלות על הדעת. היא הרי לא הייתה קיימת בלי הממסד. הוא זה שיצר אותה לצרכי תדמית. אני מדבר כאן על ההיסטוריה הרחוקה, זה ברור, אבל העובדה הזו מחייבת את הפועל למה שמועדונים גדולים מחויבים אליו. לאורך השנים הפועל מתעקשת למתג את עצמה כקבוצה קטנה וחתרנית שקיימת כדי להכעיס. כאילו היא אלטרנטיבה לכל הגדולות, השבעות והבזבזניות. אני חושב שזו גם הסיבה לגרף התוצאות המטורלל שלה שנראה כמו תרשים סיסמוגרפי בעת רעידת אדמה של 9 בסולם ריכטר. תנודות פראיות בין פיקים לצלילות לתהומות של עליבות וביזוי. הפועל זה קייס סכיזופרני. אני שומר ממנה מרחק, לא מסתכן בהערכות, לגביה שום כללים לא תקפים.


מה לגבי כל היתר? לכל היתר אין עבר כדי להישען עליו ולשאוב ממנו. אם היה כזה, הוא נשכח ונמחק וממילא אין לו השפעה. ספק גם אם יש להן עתיד. יש להן הווה כלשהו, הן קיימות בהווה, שורדות, גומרות את החודש. את החודש הזה. חודש הבא? אלוהים גדול.  

תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ