תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

נבחרת ישראל היא סוג של חוג

נבחרת ישראל היא סוג של חוג
שוב הגענו כדי לשחק בשביל הכיף. זכריה על חבורה שהיא כולה תפאורה

איזה יופי, שנת הלימודים התחילה ויחד איתה גם מתחילות הפעילויות במסגרת החוגים אחרי הלימודים. אנחנו שמחים מאוד להמליץ לכם על אחד החוגים השווים, חוג הכדורגל של אלישע, במסגרתו יוכל ילדכם להעשיר את עצמו בדרכים הבאות: האחת, הוא ישחק כדורגל במסגרת נהדרת, חמה ועוטפת, משפחתית וצנועה – ומפעם לפעם אפילו יטוס לחו"ל יחד עם יתר הילדים בחוג. השנייה, הוא יזכה לפגוש מרצים אורחים בעלי שם בתחום, כמו קייליני, בופון, ראמוס וקוסטה. השלישית, ואולי החשובה ביותר: החוג אינו תחרותי, והוא מפתח אצל הילדים את התכונות החשובות ביותר לחיים בישראל – היכולת להיות בינוני ועדיין להתפרנס בכבוד, היכולת להנמיך את הציפיות אל מתחת למינימום ההכרחי וכמובן היכולת להכיל הפסדים באמצעות שיטת ה"היינו שווים תיקו" המפורסמת, שאומצה עוד ב-1992 ע"י בכירי המתנ"ס שמעביר את החוג.

 

בקיצור, נבחרת ישראל – כקונספט – עשתה אתמול צעד חשוב בדרך לאיבוד הרלוונטיות שלה, כששימשה תפאורה נחמדה מאוד לאיטליה בדרך ל-3 הנקודות הראשונות של ה"סקוודרה אזורה" בקמפיין המוקדמות של מונדיאל 2018. שימו לב שאין סכינים עם להבים נוטפי דם סביב הנבחרת, אף אחד לא קרא לאף אחד "מוביל ירקות", אין סערה, אין כלום. באו למשחק מול איטליה, שיחקו בכיף, הרגישו כאילו "אפשר לעשות את זה" (סקופ מטורף: בשום שלב, אבל ממש בשום שלב, אי אפשר היה לעשות את זה) ובסוף נגמר 1:3 נחמד לאיטלקים ונראה שכולם מרוצים (האיטלקים היו מרוצים גם מ-1:2, כמובן).

 

 

זה מה שנשאר מהנבחרת הזו, קרטון מנומס, תפאורה נהדרת, שטיח אדום שעליו הכוכבים נוצצים בדרך אל הגשמת חלומותיהם. ואל תחשבו לרגע שאצלנו לא מגשימים חלומות: הנה, על פי "דיווחים", ג'יאנלואיג'י בופון – פאקינג בופון! – ניגש לטל בן חיים במנהרת השחקנים והחמיא לו על הגול שכבש במשחק. אין ספק שמדובר באחת בפסגות הגבוהות ביותר ששחקן כדורגל יכול לכבוש. ואתם אמרתם שאין הישגים, תתביישו לכם.

 

נאמר זאת שוב (ושוב): אין הצדקה קיומית או עניינית לנבחרת ישראל. דווקא ההגרלה של הבית הנוכחי במוקדמות הנ"ל, ששולח לפה את איטליה וספרד, תוקעת מקלון אוזניים קטן בגלגלי הקביעה הזו, כי מתי יש לנו הזדמנות לראות את גדולי אומת הכדורגל בסמי עופר, אבל זה רק מקלון, משום שהבית הזה גם מספר לנו את האמת: אין לנו מה לחפש שם, לא היה לנו מה לחפש שם ולא יהיה לנו מה לחפש שם. אנחנו לא טובים בכדורגל של הגוים, אנחנו לא מבינים את החוקים, אנחנו לא מתאימים לזה.

 


אחת הפסגות בקריירה שלו (ערן לוף)

 

רק אצלנו עדיין יש שחקנים שתופסים את הראש בהיסטריה על כל שריקה של שופט במרכז המגרש, רק אצלנו חווים אורגזמה לאומית ממחמאות של מאמן היריבה, רק אצלנו באמת מאמינים למשפטים כמו "אני לא מכיר מספיק את נבחרת ישראל", רק אצלנו טוענים שיריבה ששיחקה ביום חמישי, יש לה משחק ביום שני, התאמנה אימון בוקר ביום הטיסה, טסה, נחתה ואז הלכה 20 דקות על הדשא בחליפה – מזלזלת בנו, רק אצלנו. והאמת, מגיע לנו שיזלזלו בנו, אבל אפילו את זה הם לא עושים.

 

נבחרת ישראל התגלתה אתמול מול איטליה במלוא הדרה: סתם אוסף של שחקנים שייתכן שכל אחד מהם מוכשר בקבוצתו, וחלקם אפילו עובדים לא רע כצוות, אבל בפועל הם לא באמת שווים משהו כשנכנסים לזירה האירופית הרצינית, זו שבה התכל'ס מדבר וכדי לנצח במשחק חוץ מול יריבה נחותה צריך לתת לה להחזיק בכדור, לסגור בשני קווים, להעיף כדורים, לבזבז זמן ולעקוץ פעמיים או שלוש.

 

לפחות אצל אלישע לוי, בגלל האופי (הצנוע! הצנוע! הוא צנוע! שמתם לב שהוא צנוע?) שלו, הנבחרת מורידה עוד קצת פרופיל – ובאמת נכנסת לגודל הטבעי שלה – ולא רק ביבשת. סוף סוף. אז בואו נמשיך עם הפארטיה הזו עד שיסגרו את הנבחרת באופן סופי, כי אין לה שום הצדקה או אופק, או שנמשיך לקוות שיהפכו אותה באמת למה שהיא – חוג כדורגל במתנ"ס, 200 שקל לכל הורה ותיק עם כדור ותלבושת לכל משתתף.

 


באו כדי להעביר זמן ולהודות לקהל (ערן לוף)

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ