תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

הגאווה לא של כולם: ב"ש מקבלת יותר מדי אהבה

הגאווה לא של כולם: ב"ש מקבלת יותר מדי אהבה
הפרוייקט של ברקת גורר פרגונים, אך הוא לא שונה ממכבי ת"א של גולדהאר
אני לא מפרגן להפועל באר שבע. לא מצליח, לא רוצה ולא יכול לפרגן לה. לא מבין את פשר הדרישה לפרגן ליריב שלך, לאויב שלך. אני לא מפרגן להפועל באר שבע ולא אפרגן לה או לכל קבוצה אחרת שאיננה מכבי תל אביב. 
 
הדרישה לפרגן לאויב שלך היא מוזרה ומשונה. נניח רגע את הספורט בצד. למדינת ישראל יש היום מספר אויבים, אמיתיים או מדומיינים. בואו ניקח את איראן, האויב האולטימטיבי של ישראל לדברי ראש הממשלה, לפחות אם מתעלמים מרביב דרוקר. מישהו כאן דרש פעם לפרגן לאיראן אחרי ניסוי מוצלח של העשרת אורניום במתקן הצנטריפוגות בנתנז? מישהו ביקש שנקום ונריע לאיראנים על ההתקדמות בהפקת המים הכבדים במתקן הגרעיני באראק? להיפך. בישראל שמחו על כל כישלון של תכנית הגרעין האיראנית, בדיוק כמו שאני שמח על כל מעידה של הפרויקט של אלונה ברקת. בישראל צהלו על כל מדען גרעין איראני שחייו קופדו בנסיבות עלומות, בדיוק כמו שאני שמח על כל פציעה שמנטרלת את מאור מליקסון. אז נכון, קיים הבדל בין הפועל באר שבע לבין אנשי משמרות המהפכה. ההבדל העיקרי הוא שהפועל באר שבע היא איום קיומי ומוחשי, איום שכבר התממש ופגע בהגמוניה הצהובה. תכנית הגרעין האיראנית לא באמת מסכנת אותי. היא לא מסכנת את הקבוצה שלי. היא לא פוגעת בי ולא גורמת לי לדיכאון יומיומי. 
 
 
הדרישה המופנית לאדם מדוכא לפרגן לגורם שמדכדך אותו היא דרישה לא הגיונית, דרישה לא טבעית. הטבע גורם לך לקנא בהצלחתו של האחר, בטח כשמדובר באויב שלך. לא לפרגן לו. אפשר להבין את הדרישה לפרגון כשמדובר בהצלחה של חבר, של מי שהצלחתו לא פוגעת באושר שלך. דרישה לפרגן ליריבה ספורטיבית היא דרישה מופרכת. כדורגל הוא משחק סכום אפס. ההנאה של באר שבע ואוהדיה באה בהכרח על חשבון ההנאה והאושר שלי. אנחנו לא נמצאים במצב של זה נהנה וזה אינו חסר. ההנאה של אוהדי באר שבע גורמת לי מחסור. מחסור בתארים. מחסור באושר. מחסור בשעות שינה. מחסור כספי, עקב רכישת כל מיני פריטים מיותרים, שנועדו לפצות על הכאב והסבל. 
 
הדרישה לקום, להריע ולפרגן לפרויקט הפילנתרופי של אלונה בבירת הנגב מתעלמת גם מהעובדות. בשנים בהן מכבי ת"א הצליחה לדרוס את הליגה לא שמעתי דרישה כזאת, ודאי לא בעוצמות הנוכחיות. להיפך, הנטייה הייתה להתייחס להצלחה של מכבי כדבר מובן מאליו, אפילו מסוכן. "הכסף הקנדי" השתלט על הכדורגל הישראלי ואיים לדעת המקטרגים על התחרותיות ועל רוח הספורט. לעומת זאת אל ההצלחה הבאר שבעית מתייחסים במונחים רומנטיים, של הפרחת השממה והגשמת חלום של סינדרלה מקומית. המציאות, מה לעשות, רומנטית הרבה פחות. בכל היבט שרק נבדוק. 
 

ברקת. מה היא שונה מגולדהאר? (ירון אלפי)
 
כמה שחקני בית נכללים בסגל של באר שבע? כמה שחקנים מקומיים פותחים בהרכב שמעלה ברק בכר? ראינו בשנים האחרונות איזה שחקן נוער של באר שבע שהגיע להישגים בקבוצת כדורגל בוגרת? אז על איזו רומנטיקה בדיוק אתם מדברים, כשלמעשה הפועל באר שבע הפכה להיות סניף מקומי של סוכנות השחקנים הבינלאומית של דודו דהאן. 
 
הכסף של אלונה, שמקורו בהשקעות מוצלחות של בעלה בהיי טק, בקרן הון סיכון ובבית השקעות שמנהל את קופות הגמל ואת הפנסיה של חלקנו, צבוע בצבעים אחרים מהכסף של מיטש גולדהאר? מה ההבדל בין אותו "כסף קנדי", שרק לפני שנה המצקצקים הסתכלו עליו בעין עקומה, לבין הכסף של משפחת ברקת? אצל גולדהאר עוד ניתן להתייחס לאיזו תכנית עסקית ולדבר על הכנסות מההעפלה לליגת האלופות, ממכירת שחקנים וממקורות נוספים, הכנסות שיכולות להכניס קצת היגיון בשיגעון. אצל אלונה מדובר בשיגעון נטו. 
 

בכר. החבורה שלו לא תרמה הרבה לעיר באר שבע (דני מרון)
 
גם התנאים הנוספים הנדרשים להצלחה לא מביאים אותי להתעלף מההישגים של באר שבע. בשעה שמכבי נאלצת לנדוד לנתניה, באר שבע נהנית מאצטדיון ביתי שנשפכו עליו למעלה ממאתיים מיליון שקל מכספי ציבור. מספיק להשוות את אחוזי ההצלחה של מכבי בתקופה בה שיחקה בבלומפילד לעומת אחוזי ההצלחה במשחקי הבית השנה, בנתניה, כדי להבין מאיזה יתרון נהנית באר שבע בזכות האצטדיון שהוקם עבורה על ידי העירייה והטוטו. אז נכון, חשוב שגם בנגב יהיה מתקן ספורט ראוי. אבל כשאני שומע את הדיבורים של ראש העיר וכל עדת המפרגנים על התרומה העצומה של ההצלחה של הגמלים לעיר, אני עוצר ושואל את עצמי היכן בדיוק באה לידי ביטוי התרומה? אנשים העתיקו את מרכז חייהם ממרכז הארץ לנגב? אחוז הניגשים לבגרות בבתי הספר התיכוניים בבאר שבע זינק? רמת הפשיעה ירדה? מחירי הנדל"ן האמירו? 
 
אתם יכולים לפטור את הטענות האלה בכך שאני מכביסט בכיין. אבל אם כבר מדברים על בכיינות, אי אפשר להתעלם מהמורשת של אליניב ברדה, שהתפשטה כמו סופה בנגב וסימניה הם בכי על כל שריקה של השופט נגדך ונהי על כל שריקה שלא נשרקה לטובתך. אי אפשר להתעלם מכמות הפנדלים שנשרקו לטובת באר שבע, גם אם חלקם הגדול הוחמץ. אי אפשר שלא לשים לב לכרטיסים הצהובים שלא נשלפים לעבר שחקנים מסוימים בבאר שבע. אי אפשר שלא להידרש ליחס הסלחני לפניות של באר שבע לשחקנים ומאמנים תחת חוזה בעיצומה של עונה, לעומת הכותרות הצעקניות להן זוכה כל פגישה מקרית של ג'ורדי קרויף עם שחקן זר באר שבעי בבר תל אביבי.    
 
לכן אני לא מפרגן לבאר שבע ולא מתפעל. לכן אני מייחל לסיומו המהיר של "מסע הקסם המופלא" של האויב הבאר שבעי. כי כל ניצחון של באר שבע גורם לי סבל וכל הצלחה של באר שבע מגבירה את הכאב. לכו חפשו מישהו אחר שיפרגן לכם.  
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ