פלאשבק. בנקודת הזמן הזו בעונה שעברה, מכבי חיפה הייתה במקום הרביעי עם שמונה נקודות יותר מה שיש לה כיום ובמומנטום חיובי של תוצאות. מה עשו אז קרלסן את מולנסטיין? מהפכה. שחררו שבעה שחקנים, נותרו עם סגל קצר, נקלעו לשרשרת הפסדים שלא הפסיקה גם לאחר הגעת הרכש. הירוקים צברו נקודה אחת בינואר, באמצע פברואר היה להם מאמן אחר שבעצמו ביצע מהפכה על מהפכה בקיץ. עד עכשיו, מו אלאך נראה כמו איש מקצוע חכם מקודמיו.
תחת אלאך, הירוקים מציגים בדיוק מה שהם צריכים: מינימליזם. זה מתחיל בהיררכיה יותר ברורה ומינימום שינויים בהרכב. בסבב ראיונות הפרידה שלו השבוע, הגדיר דקל קינן את הסגל הרחב מדי וחוסר ההיררכיה כבעיות המרכזיות של הירוקים בשנים הרעות. אלאך כנראה מבין שני דברים פשוטים, אך חשובים: ינואר הוא חודש לקוסמטיקה ולא למהפכות וחוץ מזה, כישלון זה קטע מדבק. כשמכניסים ראש בריא למיטה חולה, קמים עם שפעת. לפרטים: איולפסון, אזמי, דמארי, שכטר, עטר ועוד רבים אחרים.
צריכים אותו. רפאלוב (ערן לוף)
אתם יודעים מה? לא בטוח שמצב כזה בכלל מחייב להביא מאמן, אלא אם כן, באופן מפתיע, המועמד המועדף על אלאך יכול להתפנות באמצע העונה. זו סיטואציה כל כך עגומה עד שהיא זועקת לשמיים – מאמן זמני. מה רע ברוב מאס? אינטליגנט, רהוט, לא מתלהם, אין לו שאיפות להיות מאמן ראשי – עם תכונות כאלה, אל תתפלאו אם יקבל טלפון מאלי טביב בקרוב. וברצינות, הוא עוזר לאלך ללמוד את המערכת כשלצדו מאמן מתוך המועדון. למצב הנוכחי, זה מספיק. כי כמו שלא מתקנים משהו שלא שבור, אין מה לשלוח לתיקון משהו מנותץ לרסיסים.
בעצם, מכבי חיפה צריכה לעשות דבר אחד – ורק בגלל הפציעה האיומה של בוזגלו והעזיבה של קינן – להחזיר את רפאלוב. כי בסופו של דבר, כשמכבי חיפה תצא יום אחד מחושך לאור, בפרונט של הפרויקט יעמדו אנשים שמסוגלים להוביל אותו ולהכיל אותו. טיפוסים חזקים מנטאלית, עוגנים ובעיקר שחקנים שמבינים את המהות של מכבי חיפה. בוזגלו בזמן קצר הפך לפרונטמן, אבל חסרו לצדו שחקנים שימשכו ולא כאלה שיישאבו לתהום השלילית ויחזקו את הסטיגמה המטעה "בית קברות לשחקנים". מכבי חיפה צריכה מנהיג שצמח במועדון. היא צריכה, עכשיו יותר מכל, את רפאלוב.
המהלך הנכון שלו. אלאך (אודי צטיאט)
2. בן שהר. בשבוע בו השמיים נפלו על מאור בוזגלו ומשפחתו, החבר הטוב של מאור האריך חוזה בהפועל ב"ש. שהר קרוב למשפחת בוזגלו. הוא היה מהבודדים בשחקני באר שבע שהגיעו לחתונה של יעקב וחני ולאירוע השקת הסדרה "הבוזגלוס". בשלבים מסוימים, נראה היה שסיפור בוזגלו יחזור על עצמו שוב במקרה של שהר. עונה אחרונה של חוזה, מו"מ לא פשוט, שחקן מתלבט, מועדון שמאבד סבלנות. שהר פחות מוחצן מבוזגלו או שאולי בתיה פחות תקשורתית מיעקב, ולכן התוצאה הסופית הייתה הפוכה.
יש "בעיה" מסוימת בב"ש שהפריעה למאור וגם לבן. מבחינת ההיררכיה הפנימית אצל האלופה וגם בקרב הקהל, יש פרות קדושות כמו מאור מליקסון, אליניב ברדה ואפילו טוני וואקמה וג'ון אוגו. אחד כמו שהר תמיד יהיה מוערך, אהוב, מתוגמל כמו שצריך, סומכים עליו מקצועית, אבל הוא לא יהיה השחקן המוביל של הפועל ב"ש כל עוד השמות שהוזכרו משחקים במועדון. את בוזגלו זה חירפן, מה שהוביל לתחושת מיצוי הדדית ולפיצוץ מהיר שמשום מה הצטייר כסאגה מתמשכת. גם שהר לא אוהב את זה, אבל הוא העדיף יציבות על אגו.
יציבות על פני אגו. שהר (אתר רשמי)
הפציעה הלא פשוטה שעבר החלוץ בקיץ גרמה לו לחשוב. הוא טס לטיפולים באנגליה וחלום ישן חזר להציק לו. שמונה שנים אחרי שעזב את האי הבריטי, הוא חש שאולי זו הזדמנות אחרונה לחזור, אפילו לליגת המשנה. לכן, לא מיהר לחתום בבאר שבע. אלונה ברקת ואנשיה לחצו, אולי אפילו קצת יותר מדי, והשחקן שרצה להתרכז בהחלמה ולחשוב בשקט על עתידו, נדחק לפינה ונסגר. בשלב מסוים, היה אפילו נתק בין הצדדים. מספרים שלא אחת אמרה הבעלים לאנשים בסביבתה שהיא מרגישה שבן לא רוצה להמשיך. הכנסת סעיף שחרור לא הייתה מקובלת עליה מתוך מדיניות.
בשבועות האחרונים, שהר נראה על המגרש עצבני, לא נינוח ולא שקט מול השער. הוא קיבל הצעות שלא היו מבחינתו על הפרק. קבוצות מבלגיה, אוסטריה, הצעה מה-MLS, אפילו סטיאווה בדקה אפשרות לצרפו לפני המשחק בין הקבוצות בליגה האירופית. שהר כיוון גבוה יותר. במקביל, כמו שרמז בעצמו במסיבת העיתונאים השבוע, הופעלו עליו לחצים אדירים מצד מכבי תל אביב ובמיוחד מכבי חיפה. ההצעות הכספיות היו גבוהות יותר, אבל כשהחלוץ הבין שאי אפשר למשוך את ההתלבטות עוד זמן רב, הוא בחר במוכר וביציב וחתם בבאר שבע לעוד חמש שנים.
הקריירה של שהר תמיד הוגדרה על ידי קבלת החלטות לקויה. באר שבע היא למעשה הבית האמיתי הראשון שלו ולכן, בניגוד לחבר הטוב שגם הוא נדד, הוא קיבל החלטה ממקום של הכמיהה להישאר בבית. שהר של ב"ש היה ועודנו החלוץ הישראלי הטוב בליגת העל. עם כל הכבוד לגעגועים ואולי לתחושת הפספוס, זה לא תואר שאפשר להקל בו ראש. המטרה הבאה שלו לחמש השנים הקרובות תהיה להצליח היכן שבוזגלו נתקע – לשבור את "מחסום מליקסון" ולהפוך את עצמו לאיש המרכזי של באר שבע ביום שאחרי. מי יודע, אולי להיות הקפטן הבא.
בובה שמשתחררת מהחוטים. מימר (ערן לוף)
3. מימר נגד בב"ז. "אי אפשר להגיד כל הזמן למאמן שעשו לו טובה. בסופו של דבר, הוא מתפתח". על המשפט הזה חתום שרון מימר. בראיון שיפורסם בשבת בספורט1, הוא הסביר לתומר חבז במילים עדינות מה קורה לבובה שרוצה להשתחרר מהחוטים. מימר פוטר בבושת פנים, לא ישב יותר מדי זמן בבית, אבל כרגע – וגם הוא מודה בזה – לא רושם הצלחה במכבי פ"ת. בשבת הוא יחזור לטדי לפגוש את המחליף שלו – בני בן זקן. איך נאמר במילים בוטות? בובה שלא רוצה להשתחרר מהחוטים.
מדי שנה, או במקרה שלו כמה חודשים, טביב יורד בדרישות. כאילו מנסה להוכיח לנו שהוא יכול להצליח עם כל אחד על הקווים כי הוא עצמו מושך בחוטים ויודע מה הוא עושה. המינוי של בן זקן הרגיש כאילו הוא משתין על כולנו מהמקפצה. יש הבדל משמעותי בין מימר לבן זקן, שני עוזריו לשעבר של ברק בכר. מימר עבד לבד בראשון לציון ובהמשך בכפר סבא. בית"ר הייתה אולי צעד גדול, אבל אפשרי. בן זקן לא עשה עונה מלאה כמאמן ראשי.
הוא באמת דמות אומללה. בלי קשר ליכולותיו כמאמן, אתה רואה אותו נאבק, מחפש מילים בראיונות על הקווים, מבט מיואש בעיניים. הוא יודע שזה גדול עליו, הוא יודע ששתלו אותו בתפקיד כדי שיוכלו להגיד לו מה לעשות. הוא מנסה להיות הדמות המערכתית המושלמת, כשבפועל הוא שעיר לעזאזל. אחרי בית"ר, מימר מצא בקלות קבוצה בליגת העל ותדמיתו לא הוכתמה כלל. מה יעשה בן זקן אחרי בית"ר? מה יזכרו ממנו? כדי למחוק את סטיגמת הבובה הוא יצטרך הצלחה יוצאת דופן.
פוטנציאל אדיר. שחקני בית"ר (דני מרון)
וזה כל כך עצוב כי בית"ר נמצאת בדרך הנכונה לשבירת שני שיאי מועדון – שערים לעונה וממוצע כיבוש למשחק בעונה. שיא המועדון של בית"ר עומד על 71 שערים בעונת 1997/98, בה זכתה הקבוצה באליפות. אז כבשה 71 שערים מ-30 משחקי ליגה – ממוצע של 2.36 למשחק. בעונת 1993/94, אז שוחקו 39 מחזורים, כבשה בית"ר 75 שערים – הכמות הגדולה ביותר לעונה. כרגע היא עומדת על 37 (2.46 למשחק) – בקצב של 88 שערים לעונה (בהנחה שתסיים בפלייאוף העליון). שיא ליגת העל (מאז 1999) שייך להפועל תל אביב שבעונת 2009/10 כבשה 87 שערים בממוצע של 2.48 שערים למשחק.
לבית"ר השנה יש פוטנציאל אדיר, והיא רחוקה מאמן אחד ואולי בלם ועוד קשר כדי ללכת עד הסוף. העונה הזאת, על כל הסיפורים שלה והבעיות שלה, עוד יכולה להיזכר כפספוס היסטורי. רבות דובר על מנגנון ההרס העצמי של טביב. גיא לוי, דראפיץ', אצילי, הרוש, איינבינדר. פעם אחר פעם מצא טביב קורבן חדש, התהפך עליו, יצר דרמה מלאכותית ושינה סטטוס קוו מטוב לבלאגן. השנה, כשהבלאגן הפך לסטטוס קוו ויחד איתו, בית"ר רצה ומבקיעה בלי סוף, בית"ר הפכה לראשונה בעידן טביב לתחרותית ואם היא לא תמנף את זה לתואר, יהיה לכך אשם אחד. ואגב, בלאגן. שימו לב להתפתחויות בגזרת איתי שכטר. התרלגנו לכך שטביב שולח קפטן הביתה כל קיץ.
מה דעתך על הכתבה?