נתחיל באנחת רווחה. עתה, בסיומו המהיר של קמפיין העלייה ליורו דרך הפרוזדור שפתחה אופ"א למען דירוג פיפ"א, אפשר להתרכז במה שליגת האומות אמורה לספק: משחקי הכנה ליורו. וזה היה משחק מבחן טוב גם לנבחרת ישראל, וגם לאנדי הרצוג. הנבחרת למדה שגם כשהיא באה עם תוכנית משחק, היא עדיין לא מספיק טובה כדי לנצח נבחרת חסרת ביטחון ברמה של אלבניה, והרצוג למד שיש לו עוד הרבה עבודה.
ועכשיו, אחרי ההקדמה ואחרי שנסנן את רובד האנשים שמסכם כבר שנים את משחקי הנבחרת בביטויים שנעים בין "אין פה נבחרת" ל"נבחרת פח אשפה", בואו וננסה לנתח מה ראינו מהאוסטרו-סלסטה. ראינו נבחרת שמנסה לנצח, ולא מצליחה, כי אין לה כלים לנצח. כאשר משחקים עם שלושה בלמים, אבל שחקני הכנף מעדיפים להישאר כמגינים, כאשר השחקן המוסר היחיד – ביברס נאתכו – רחוק כל כך מהשער ומואנס דאבור, 100 שערים באירופה, בא לקו החצי כדי להשתתף בהנעת כדור: משהו פה דפוק. גם ריצ'ארד נילסן ניסה לקשור ידיים לבלמים ועדיין קיבל מהם פנדלים, וגם הרצוג יסביר עוד מיליון פעם איפה כל אחד צריך לעמוד, והם יעשו מה שבא להם.
ראינו שלא משנה אם אתה משחק בפרמיירליג, בליגה האירופית או בליגה הסינית, אתה תמיד יכול להחמיץ. ראינו שמנור סולומון יכול לעשות דריבלים על אור זהבי ומיקי סירושטיין, אבל עוד לא יכול לעשות את זה עדיין בדרג ג' באירופה. ראינו שגם אחרי שנה, יש הבדל בין הנבחרת עם ערן זהבי (מאמינה שיכולה לנצח) ונבחרת בלעדיו (לא מאמינה שתצא אפילו בתיקו).
הרצוג יצטרך להבין שלמרות הכישרון – הנה, מתברר שדור פרץ הוא השחקן הכי טוב שצמח בנבחרת הייצוגית האחרונה שעלתה כאן לאליפות אירופה – הנבחרת שלו עדיין נחותה אפילו בדרג שלה. האלבנים יצאו למשחק מעבר מהיר בהרבה, הם גם מהירים וגם פיזיים בהרבה, והם לא נאלצים לעשות אלתורים בהרכב על אף שבישראל מתגוררים פי שלושה תושבים מאשר באלבניה. לישראל אין בכלל בלמים – שרן ייני זה אילוץ וניסו קפילוטו הוא לא ברמה של נבחרת – אין לה מגנים תוקפים חוץ מאלי דסה וטאלב טוואטחה ואין לה עושה משחק מאחור חוץ מנאתכו. יחליפו פה עוד חמישה מאמנים ותמיד יחזרו לאותם שמות. הכדורגל הישראלי מייצר שחקני התקפה, או קשרים אחוריים, אבל בשאר העמדות הוא פשוט מאלתר.
הרצוג. לא משנה כמה מאמנים יחליפו (אודי ציטיאט)
צריך לקוות שהרצוג ינסה ביום שלישי בבלפסט לשחק אחרת ולנסות מערך שונה כדי להגיע למשחקים בחודש הבא עם תובנות ברורות יותר; צריך להאמין שהרוח החדשה שנשבה אתמול באלבניה – הנבחרת ניסתה כל הזמן להבקיע – תשנה גם את האווירה בציבור המתנכר לנבחרת; וצריך לדעת: לפעמים צריך גם מזל. אם בירם כיאל לא מחליק, אם זהבי לא מנסה ללכת על בטוח, ואם השוער תומאס סטראקושה לא תופס יום משוגע, היינו מנתחים עכשיו ניצחון רב שערים.
מה דעתך על הכתבה?