בשבוע שעבר דווח כי פיפ"א מתכוונת לאסור על הנפת דגלים "קדם-מהפכניים" של איראן במונדיאל הקרוב. הדגל של איראן הטרום-מהפכנית דומה בצבעיו לדגל הלאומי הרשמי של הרפובליקה האסלאמית (פסים בצבעים ירוק, לבן ואדום), אך הוא כולל גם אריה ושמש במרכז הפס הלבן שלו, בעוד שהדגל הרשמי הנוכחי כולל סמל וכיתוב אסלאמיים.
הדגל מתקופת השאה המשיך לשמש את בני התפוצה האיראנית כסמל לזהות ולמחאה. במונדיאלים שאיראן השתתפה בהם מאז המהפכה האסלאמית, הונף בעיקר הדגל הזה על ידי האוהדים, שרובם הגיעו למשחקים מחוץ לאיראן. במונדיאל בקטאר, אוהדים איראנים רבים הביאו את הדגל הקדם-מהפכני לאצטדיונים שבהם נערכו משחקי הנבחרת, אך עם הגעתם למגרשים, חלקם גילו כי לא הורשו להיכנס עם הדגל או עם מסרים גלויים המבקרים את המשטר הרודני.
במהלך הטורניר בקטאר הוגשו גם פניות לפיפ"א באמצעות "הליך תלונות זכויות האדם" של הארגון, ובמסגרתן דיווחו אוהדות איראניות על חששן כי תצפיתנים מטעם הממשל נוכחים במשחקים ועוקבים אחר הקהל. אחת המתלוננות סיפרה למגזין "האת'לטיק" כי ראתה גבר ביציע עם משקפת שהתמקד בקהל ולא במגרש, ואחרת שיתפה כי ראתה גבר בחליפה שמצלם קבוצת נשים מאחוריו, לפני שעבר למיקום אחר כדי לעקוב אחר אוהדים נוספים. לא ידוע אם פיפ"א נקטה צעד כלשהו בקשר לתלונות הללו.
קטאר – אחת משותפותיה של איראן (בוודאי ב-2022, ובעקבות זאת אף נותק הקשר שלה עם איחוד האמירויות, סעודיה, בחריין ומצרים) – פשוט נענתה לבקשתה של הממשלה בטהרן למנוע מהגולים להניף את הדגל הקודם. נראה שפיפ"א, אחד מהגופים הבינלאומיים היחידים ששומרים על יחסים טובים עם איראן, מעתיקה את המדיניות הזו גם למונדיאל הקרוב בארה"ב.
מה כל זה אומר בעצם? איראן אמורה לשחק שני משחקים באצטדיון SoFi ליד לוס אנג'לס ומשחק אחד בסיאטל במהלך שלב הבתים. החוף המערבי של ארה"ב הוא ביתה של תפוצה איראנית עצומה. ולמרות שעצם ההשתתפות של הנבחרת בטורניר מוטלת בספק בגלל המלחמה שהתחילה בסוף פברואר, מכירת הכרטיסים לשני משחקיה בלוס אנג'לס הייתה גבוהה, בעיקר הודות לעוצמתה של התפוצה באזור, שאף זכתה לכינוי "טהרן-ג'לס". כלומר, רוב הכרטיסים נמכרו לאיראנים גולים שהדגל שלהם הוא הדגל הטרום-מהפכני.
ועדיין, פיפ"א מתכננת לשתף פעולה עם המשטר, המשתמש בספורט כחלק אינטגרלי מהתעמולה שלו. ארגון הגג של הכדורגל והוועד האולימפי הבינלאומי, כזכור, מתנגדים תמיד ל"עירוב של פוליטיקה וספורט", אבל בכל מה שקשור לסיוע לרפובליקה האסלאמית להעביר את המסרים הפוליטיים שלה – אין עם זה שום בעיה. בזכות הגישה הזו, איראן הפכה את הספורט לנשק של ממש.
לאחר מהפכת 1979, הרפובליקה האסלאמית הבינה שלמרות הרצון העז שלה לבטל את התופעה המערבית שנקראת "ספורט מקצועני", המשחק פופולרי במדינה הרבה יותר מהדת. לכן המנהיגים לא ביטלו את הענף, אלא פשוט השתלטו עליו. המלווים של הספורטאים לתחרויות בחו"ל הם פקידים שנשלחים על ידי משמרות המהפכה (ולפעמים הפקידים הללו הם אנשי הארגון עצמם), המשגיחים על הספורטאים כדי לשלוט עם מי הם מדברים.
במקביל, ספורטאי עילית שולבו במערכת שהעניקה הטבות משמעותיות – כולל מימון ממשלתי, אימונים ברמה הגבוהה ביותר, נסיעות לחו"ל ופרסום ארצי עצום. כל מה שהם היו צריכים לעשות "בתמורה" היה להפגין אדיקות דתית מוסלמית. חוסיין רזאזאדה זכה במדליית זהב אולימפית בהרמת משקולות בסידני 2000 ושוב באתונה 2004. הטלוויזיה הממלכתית באיראן הציגה את רזאזאדה מתפלל לפני ההנפות, ומיסגרה כל מדליה כהוכחה לכך שספורטאי אסלאמי חזק יותר משאר העולם. חתונתו אף שודרה בשידור חי בערוץ הממלכתי.
התגמולים עבור ספורטאים שמתחרים כ"מוסלמים מאמינים" הם משמעותיים. חברי נבחרות לאומיות קיבלו משכורות מהמדינה, סובסידיות לדיור וגישה למתקני אימונים בלעדיים. ספורטאים שזכו במדליות בתחרויות בינלאומיות קיבלו מענקי ענק, ולמי שהביא הביתה תארי אליפות עולם הוענקו קרקעות ומכוניות. ספורטאים גברים מצליחים אף קיבלו פטור מחובת השירות הצבאי. אולם תהילה זו אינה קבועה, כפי שחשפו כוכבי ספורט לשעבר שהשתכרו פרוטות לאחר פרישתם.
בנוסף, גם ספורטאים שהיו צייתנים ערקו בסופו של דבר מהמדינה – כפי שעשתה קימיה עליזאדה, זוכת מדליית הארד בריו 2016 בטאקוונדו. עליזאדה הסבירה שמחיר הציות היה מוחלט. פקידים הציגו אותה כ"הוכחה" לקדמה, תוך כדי שהם שולטים בכל פרט בחייה ומכתיבים לו כללי התנהגות נוקשים – אפילו בזמן האימונים. גורם רשמי אף נזף בה פעם ואמר לה כי "זה לא צנוע עבור אישה למתוח את רגליה". כשערקה בשנת 2020, כתבה: "לא הייתי חשובה להם. אף אחד מאיתנו לא היה חשוב. היינו רק כלים. מה שהם אמרו – לבשתי. כל משפט שהם ציוו – שיננתי".
אותו הדבר קרה גם בנבחרת כדורגל הנשים, אצל מתאגרפים, מניפי משקולות, שחקני שחמט וכמובן גם בכדורגל הגברים. הכלי הפוליטי הבוטה ביותר של המדינה היה האיסור להתחרות נגד ספורטאים ישראלים, מדיניות שנשמרה מאז 1979 ונאכפה בהוראה ישירה באמצעות המלווים. ספורטאים שהוגרלו מול יריבים ישראלים נדרשו להמציא תעודות רפואיות מזויפות או להפסיד בכוונה במשחקים קודמים כדי למנוע את המפגש. כולם כאן זוכרים את הסיפור של סעיד מולאי, שסיפר כי ב-2019 פקידים איראנים הורו לו להפסיד בחצי הגמר ליריב בלגי, כדי להבטיח שלא יתמודד מול שגיא מוקי מישראל בגמר.
מולאי נמלט לגרמניה בתוך שבועות ספורים. לאחר מכן הוא התחרה עבור מונגוליה, קיבל אזרחות מקומית וזכה במדליית כסף באולימפיאדת טוקיו בשנת 2021 – ניצחון אותו הקדיש הפגנתית לישראל. איגוד הג'ודו העולמי הגיב בהשעיה לארבע שנים של איראן, אחד הצעדים המהותיים הבודדים שננקטו על ידי גוף בינלאומי כלשהו.
היו ועדיין יש ספורטאים איראנים אמיצים שיוצאים נגד הרודנות הדתית. באוקטובר 2022, המטפסת אלנאז רקאבי התחרתה באליפות אסיה בסיאול ללא חיג'אב, על רקע מחאות "אישה, חיים, חופש" באיראן. עם שובה זכתה רקאבי לקבלת פנים של גיבורה מצד ההמונים, אך נלקחה במהירות לאולפן הטלוויזיה הממלכתי כדי לומר שהמעשה היה "בלתי מכוון לחלוטין" בשל טעות בתזמון. לאחר מכן היא נעלמה למשך מספר שבועות, כאשר מקורות טענו כי הושמה במעצר בית לפני שביתה נהרס מאוחר יותר. רקאבי עזבה סופית את איראן ב-2025.
הספורטאים הגולים הפכו לקולניים יותר ויותר נגד הממשל הפונדמנטליסטי, שהקצין את צעדיו במטרה למנוע כל זכר למחאה. באולימפיאדת טוקיו 2020, חמישה מתוך 29 הספורטאים שהתחרו במסגרת נבחרת הפליטים האולימפית היו איראנים – הנציגות הלאומית הגדולה ביותר בנבחרת שקיימת עבור אנשים שאינם יכולים להתחרות תחת דגל מדינתם. עד פריז 2024, מספר זה זינק ל-14 מתוך 36 – כמעט 40% מכלל נבחרת הפליטים.
סביר מאוד להניח שאיראן תרצה להשתמש במונדיאל כדי להמשיך את הפרופגנדה האסלאמיסטית שלה, ונבחרת הכדורגל – שעדיין לא ברור אם בכלל תוכל להגיע פיזית לארה"ב – לא הולכת לקבל הגנה מפני ההשפעה של המשטר הדתי מצד פיפ"א. הארגון, כאמור, אף לא יאפשר לאוהדים להביא לאצטדיונים את הדגל שמסמל יותר מכל את ההתנגדות לרודנות.
מה דעתך על הכתבה?