הפעם נתחיל מהסוף. מכבי תל אביב הצליחה להציל לעצמה את העונה בזכות קאמבק אדיר בדקות הסיום. לקאמבק הזה היה אפילו קצת טעם של פעם – הוא הושג בעזרת כמה מהלכים אישיים מבריקים (בעיקר של פייר ג'קסון), הדחיפה האדירה של הקהל ואפילו קצת סיוע מידידים (השופטים ומהלכים רעים של היריבה). אם נמשיך במבט על חצי הכוס המלאה, ניתן לציין את העובדה שגם במשחק בו נאלצו הצהובים שוב להסתדר ללא שניים ממוביליהם (כשדשון תומאס בבחינת נוכח נפקד) ולאורך דקות ארוכות אף ללא השלישי (בשל העבירות חסרות האחריות של ג'קסון) הם הצליחו להישאר בתמונת המשחק לכל אורכו.
הם עשו זאת בעיקר בזכות אותם אנשי הצוות המסייע שזכו לביקורות מוצדקות בשבועות האחרונים. מייקל רול (23 נקודות) וג'ונה בולדן (10 נקודות ו-10 ריבאונדים) הפגינו הפעם הרבה יותר אסרטיביות ונחישות מבעבר, כאשר גם תרומתם של האקס פקטורים, ג'ון דיבתולומיאו (בצד ההתקפי) ודיאנדרה קיין (בהגנה מול ריקי היקמן בדקות הסיום) הייתה משמעותית. מבחינתו של ספאחיה וצוותו אפשר להיות מרוצים מהאופי שהפגינו חניכיהם וחובה כמובן לשמוח על השגת שתי נקודות יקרות מפז, אך חשוב לא פחות להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שנכון לתחילת שנת 2018, קבוצתם סטתה מהמסלול המוביל לשלב רבע הגמר של היורוליג.
אין ספק שאחת מהסיבות המרכזיות לאותה סטייה היא פציעותיהם של נוריס קול ודשון תומאס. בלעדיהם הופכת מכבי לתלויה לחלוטין בשחקן אחד, שהוא שחקן מוכשר להפליא אך גם מאד לא יציב. אמש, וממש לא בפעם הראשונה העונה, נראה פייר ג'קסון מאד לא מרוכז ורחוק מהחדות המאפיינת אותו בערביו המוצלחים (כאמור, עד אותן שלוש דקות הרואיות בסיום). העבירות המהירות אותן ביצע הוציאו אותו לגמרי מהעניינים, ובלעדיו נראו הצהובים, למרות מאמציהם הגדולים של כמה מהגארדים האחרים, כעדר ללא רועה. ברור שבדיוק לסוג ערבים שכזה יש למכבי בסגל את קול ותומאס, שבמידה והיו בקו הבריאות היו מחפים על ג'קסון ביתר קלות. אך טועה מי שחושב כי בעיותיה של מכבי מסתכמות במצבם הבריאותי של שחקניה. פציעות הן מנת חלקן של כל קבוצות היורוליג וקבוצה המתיימרת להימנות על הבכירות שבהן חייבת לדעת כיצד להתמודד איתן. היא אמורה לעשות זאת בעזרת דרך ושיטה, ונראה שזו אבדה לחבורה של ספאחיה בתקופה האחרונה.
היהלום שבכתר. ג'קסון (עדי אבישי)
קחו לדוגמא את משחק ההגנה הקבוצתי של אמש (חמישי), שממש לא אמור להתבסס על יכולותיהם של יחידים כמו ג'קסון וקול. באמברג התייצבה בהיכל אמש כקבוצת ההתקפה הגרועה ביורוליג, המתקשה לעבור את רף 70 הנקודות ומדורגת אחרונה בקטגוריות רבות, ביניהם מספר האסיסטים הקבוצתי, האחוזים לשתי נקודות וריבאונד ההתקפה. אז איך לעזאזל הם הצליחו לקלוע 25 נקודות ברבע הראשון, 88 במשחק כולו ולצלוף לא פחות מ-13 שלשות? בזכות הגנה רכה, לא שיטתית ומאד לא חכמה של הצהובים.
זה מתחיל מטעויות בסיסיות בהגנת היחיד (חוסר לחץ על הכדור, קפיצה מכל הטעייה, יציאה רעה לקלעים), ממשיך בתיאום קבוצתי רע (טיפול נוראי במהלכי פיק אנד רול פשוטים) ומסתיים עם אי תגובה או לכל הפחות תגובה מאוחרת מאד למהלכים על הפרקט (כמה שלשות צריך היקמן לקלוע בטרם יוצב מולו שומר גבוה, ובטרם יפסיקו השחקנים מולו ללכת מתחת לחסימה?). בששה מתוך שבעת משחקיה האחרונים ספגה מכבי 88 נקודות ומעלה, וככה קשה מאד לנצח משחקים ביורוליג, מה גם שהתקפת הקבוצה רחוקה מלהבריק אף היא.
קבוצה עם התקפת חצי מגרש בינונית כל כך חייבת קודם כל לנסות ולרוץ בכל הזדמנות, אך במקביל לחזור ולנצח משחקים דרך הגנה אגרסיבית, ממש כפי שעשתה בפתיחת העונה. אז מדוע בעצם היא לא מצליחה לעשות זאת כרגע? מעבר לבעיית העייפות והפציעות, ולעובדה שיריבותיה למדו אותה (ומורידות את השחקנים עליהם שומר ג'קסון ללאו פוסט, ומתעללות בפראחובסקי במהלכי הפיק אנד רול), בולט גם השינוי באווירה בקבוצה.
זקוק למקצה שיפורים. ספאחיה (עדי אבישי)
זה ממש לא הדיכאון ששלט במועדון הצהוב בעונות האחרונות או היחסים הרעועים בין השחקנים למאמנים ובינם לבין עצמם מאשתקד, רחוק מכך. אך נראה שהשלווה ושמחת החיים שאפיינה את מכבי ת"א מודל 2017/18 נמוגה במידה מסוימת. בעיקר בולטת עצבנותו (היחסית כמובן) של נבן ספאחיה, שהיא אומנם טבעית לנוכח התקופה הפחות טובה העוברת על קבוצתו, אך איננה מועילה. יתכן שהניצחון הקשה כל כך שהשיגה אמש יעזור מעט למאמן הקרואטי ולחניכיו לחזור לחייך, ובעקבות כך לחשוב בראש נקי יותר על הדרך היעילה ביותר לעלות בחזרה על הפסים.
בעקבות הניצחון גורלה של מכבי ת"א עדיין בידיה. בכדי שיישאר בידיה גם בסוף השבוע הבא, עליה לסמן את המשחק הביתי הקרוב מול הכוכב האדום כעוד אחד שאין ממנו דרך חזרה. במצב הנוכחי, רק תצוגה יוצאת דופן תסייע לצהובים לחזור 48 שעות קודם לכן מפיראוס עם ניצחון.
מה דעתך על הכתבה?