“היו לו צדדים פחות טובים, אבל ג’ורדן היה הספורטאי המושלם”

מייקל ג'ורדן
מייקל ג’ורדן | Alexander Hassenstein/Bongarts/Getty Images

המתעמלת האמנותית לשעבר, נטע ריבקין, שיתפה בתחושות לאחר שצפתה בדוקו על "הוד אווירותו": "הכישרון הכי גדול שלו היה שידע להיות נוכח בכל רגע נתון"

“הריקוד האחרון”

, סדרה בת עשrה פרקים על ימיו של מייקל ג’ורדן בשיקו בולס, ממשיכה לעורר הדים. כידוע, הדוקו על “הוד אווירותו” הגיע לסיומו ביום שני האחרון עם עליית שני הפרקים האחרונים ומי שהביע את דעתה הבוקר (שישי) היא המתעמלת האמנותית לשעבר, נטע ריבקין, ששיתפה בתחושות.

ריבקין פתחה את דבריה: “סדדרת הדוקו על מייקל ג’ורדן זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנטפליקס. ניסיתי להתאפק כדי לראות את כל הסדרה במכה אחת אבל פחות הלך ולמשך חודש ימים ימי שני הפכו לימים הנחשקים בשבוע. “הריקוד האחרון” החזיר אותי לילדות שלי והעלה בי זיכרונות מתוקים של זמן האיכות שלי עם אבי ז”ל.

“שמעתם פעם על ילדה בת 6 שקמה ב-4 לפנות בוקר לראות משחק NBA? אצלנו בבית זה היה דבר שבשגרה, ככה זה כשגדלים לאבא כדורסלן ומאמן כדורסל, זה היה הבילוי המועדף עלי בשבוע וחיכיתי לכל משחק בשקיקה (אל תדאגו, אמא היתה מאשרת).

“1997-1998, מייקל ג’ ורדן היה בסוף הקריירה שלו ואני בדיוק התחלתי לעשות את צעדי הראשונים בעולם ההתעמלות, הוא היה הספורטאי הראשון שהערצתי ועקבתי אחריו באדיקות (ישר הלכתי על הרף הכי גבוה). אני זוכרת שדובר על ג’ורדן כתופעה על טבעית אבל מכיוון שהייתי צעירה מאוד, היה לי קשה להבין כמה גדול הוא היה

“הצפייה בסדרה סגרה לי את הפינה, קשה להבין כמה גדול היה MJ וכמה גדולה היתה ההשפעה שלו על העולם (בעידן שהוא ללא מדיה ורשתות חברתיות). ג’ורדן היה הספורטאי המושלם עם יכולות מנטליות פנומנליות, משמעת עצמית רצחנית ותחרותיות מטורפת, היו גם צדדים קצת פחות טובים הקשורים בעיקר ליחסים שלו עם שחקני הקבוצה.

“לא היה קל לשחק לצד מייקל ג’ ורדן אך יאמר לזכותו שהוא אף פעם לא דרש מחבריו לקבוצה משהו שלא ביצע בעצמו. הכישרון הכי גדול שלו היה שידע להיות נוכח (להיות ב-zone) בכל רגע נתון בלי להשליך את העבר על העתיד, ובלי לפחד להיכשל ולחיות בפחד מזריקות שעדיין לא זרק, הוא ידע מטבעו לנתק את המחשבה ופשוט להיות”.

 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סדרת הדוקו על מייקל ג’ורדן זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לנטפליקס!! ניסיתי להתאפק כדי לראות את כל הסדרה במכה אחת אבל פחות הלך ולמשך חודש ימים ימי שני הפכו לימים הנחשקים בשבוע. “הריקוד האחרון” החזיר אותי לילדות שלי, העלה בי זכרונות מתוקים של זמן האיכות שלי עם אבי ז”ל. שמעתם פעם על ילדה בת 6 שקמה ב 4 לפנות בוקר לראות משחק NBA? אצלנו בבית זה היה דבר שבשגרה, ככה זה כשגדלים לאבא כדורסלן ומאמן כדורסל, זה היה הבילוי המועדף עלי בשבוע וחיכיתי לכל משחק בשקיקה!(אל תדאגו, אמא היתה מאשרת) 1997-1998 מייקל ג’ ורדן היה בסוף הקריירה שלו ואני בדיוק התחלתי לעשות את צעדי הראשונים בעולם ההתעמלות, הוא היה הספורטאי הראשון שהערצתי ועקבתי אחריו באדיקות (ישר הלכתי על הרף הכי גבוה) אני זוכרת שדובר על ג’ורדן כתופעה על טבעית אבל מכיוון שהייתי צעירה מאוד, היה לי קשה להבין כמה גדול הוא היה! הצפיה בסדרה סגרה לי את הפינה, קשה להבין כמה גדול היה MJ וכמה גדולה היתה ההשפעה שלו על העולם(בעידן שהוא ללא מדיה ורשתות חברתיות). ג’ ורדן היה הספורטאי המושלם עם יכולות מנטליות פנומנליות, משמעת עצמית רצחנית ותחרותיות מטורפת, היו גם צדדים קצת פחות טובים הקשורים בעיקר ליחסים שלו עם שחקני הקבוצה. לא היה קל לשחק לצד מייקל ג’ ורדן אך יאמר לזכותו שהוא אף פעם לא דרש מחבריו לקבוצה משהו שלא ביצע בעצמו. הכישרון הכי גדול שלו היה שידע להיות נוכח (להיות ב zone) בכל רגע נתון בלי להשליך את העבר על העתיד, ובלי לפחד להיכשל ולחיות בפחד מזריקות שעדיין לא זרק הוא ידע מטבעו לנתק את המחשבה ופשוט להיות☯️

A post shared by Neta Rivkin (@rivkineta4) on

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי