**************
נזכיר מי זה מליניאק, רק כדי לצאת ידי חובה. בעיני הוא נתפס כדמות המשמעותית הראשונה בכדורסל הישראלי שקמה נגד המונופול של מכבי תל אביב. הוא היה הראשון ובמשך הרבה מאוד שנים הוא גם היה לבד. מליניאק קם על המונופול של מכבי כבר בראשית שנות ה-80 של המאה שעברה. לפני כמה עשרות שנים, כמעט 40. המונופול היה קיים אז, אבל רק בחיתוליו, וסביב עצם קיומו שרר קונצנזוס ששיקף את אחוזי הצפייה בערוץ הראשון.
מליניאק היה הנודניק היחיד שחשב שמשהו כאן לא בסדר, כל היתר התפעלו מכך שיש לספורט הישראלי קבוצה כלשהי שמייצגת אותו ברמות האירופיות הכי גבוהות והלכו לחגוג את הצלחותיה בכיכר. שיתוף הפעולה עם המונופול של מכבי היה מוחלט, עד שבא מליניאק. אני בטוח שלאורך השנים הוא שילם על עמדותיו החתרניות. התחככות במונופול סוגרת לך דלתות – לא פותחת. בזה הרי כוחו של המונופול.
אפיק נסים. יוצא דופן, לטובה (דני מרון)
********
הקמפיין הסיזיפי שמליניאק החל, רבים אחרים הצטרפו אליו בהמשך, התמקד בחשיבותה של התחרותיות בספורט המקצועני והיה חזק ותקף בפני עצמו. ספק אם היה מחלחל בציבור אלמלא נוסף לו נימוק: טובתו של הילד שגדל לתוך הכדורסל הישראלי. איזה סיבה יש לילד ללכת ולשחק כדורסל, לשאוף להגיע, כאשר כל מה שיש לו בקצה זו קבוצה אחת שולטת, שמושיבה את הישראלים שלה בקצה הספסל, אלא אם הם יחידי סגולה, וכמה יחידי סגולה כבר יש? זה מה שהענף מציע: או שאתה מכבי או שאתה כלום.
את הדפוס הזה מליניאק ביקש לשבור. זה גם היה בסופו של דבר הנימוק שחלחל והכריע אצל כל אדם סביר להוציא את שמעון מזרחי: שליטתה של קבוצה אחת, יהיו הישגיה אשר יהיו, לא טובה לכדורסל הישראלי כי היא לא טובה לשחקן הישראלי ואין כדורסל ישראלי בלי שחקן ישראלי. שימון חשב אחרת, שימון חשב שזה כן טוב לכדורסל הישראלי, ואם רק היו מצליחים לשכנע אותו אז הוא היה הולך עם זה. שימון אף פעם לא רצה להזיק לכדורסל הישראלי. הוא תמיד היה בעדו, רק שהייתה לו את הדרך שלו לבטא זאת.
***************
הרפורמות בחוקי הליגה גובשו במטרה ליצור תחרות שתיתן לשחקן הישראלי צ'אנס לפתח את היכולות שלו. על זה הרפורמות נשענו ובשל כך הועברו. החוק הרוסי – המחייב את נוכחותם של שני שחקנים ישראלים על המגרש בכל עת – מסדיר באמצעות חקיקה תקנונית את זכויותיו של האזרח הישראלי ליטול חלק אקטיבי במסגרת תחרותית, רק מעצם היותו ובלי שום קשר ליכולתו; הפיינל פור שבסיומו נקבעת אלופת המדינה על סמך משחק אחד ובלי להתייחס לתוצאות שהשיגה במהלך כל העונה; חוק הצעירים שמחייב את הקבוצות לרשום בטופס המשחק כמות מסוימת של צעירים מתחת לגיל מסיים; העברת סמכויות הכרעה בעניינים שנוגעים לתחרות הוגנת מעסקני איגוד הכדורסל לידיהם של ראשי מנהלת הליגה – בעלי הקבוצות או נציגיהם. שימון מזרחי יכול לשלוט בעסקני כדורסל, לא בבעלי קבוצות שיש להם אינטרסים נוגדים לשלו והאצבע שלהם טובה בדיוק כמו האצבע שלו.
אלישי כדיר. גם הוא משחק בזכות יכולתו הטובה (דני מרון)
התוצאות של הרפורמות ניכרות. אם מתייחסים לכדורסל ששוחק כאן במשך מספר שבועות במסגרת הפלייאוף ובפיינל פור, אם מתבוננים במראות וקשובים לקולות שסבבו את ההתרחשות המפתיעה והססגונית הזאת – אז זה כל מה שאתה מחפש בספורט. את זה יצר התקנון. הוא אפשר לקבוצה שסיימה במקום השמיני להגיע לגמר הפיינל פור, אבל גם הרבה יותר מזה. הם בנה ענף שתוך כמה שנים הפך מאחד שנשלט על ידי קבוצה אחת לענף שיש לו שש קבוצות שיכולות לקחת אליפות, כל אחת יכולה לנצח כל אחת. מאז הונהג הפיינל פור האלופה התחלפה שש פעמים. גלבוע–גליל – מקום 9 במהלך העונה – מנצחת בה שלוש פעמים את מכבי תל אביב.
ענף שבו נסים אלפסי, הבוס של עירוני נהריה, להבדיל מאריק אלפסי שהוא המאמן שלה, מעריך בשידור חי שהקבוצה שלו תדיח את הפועל ירושלים בשלושה משחקים, ושאחרי ירושלים יהיה לקבוצה שלו הרבה יותר קל מול מכבי תל אביב. אין עוד ענף ספורט אחד בישראל שמתקיימת בו תחרות כל כך פתוחה ושוויונית בין הקבוצות, והכל באמצעות התקנון שספק אם היה עולה לדיון ללא מליניאק. כך אני רואה את זה.
זו מהפכה שהתרחשה בהדרגה, כפי שמהפכה צריכה להתרחש כדי לחלחל ולהשיג את יעדיה. בסופה חמש או שש קבוצות שעומדות על רגליהן, קבוצות תחרותיות, מפוזרות יפה גיאוגרפית, מאומנות, מלוות על ידי קהלים גדולים ודומיננטיים שחיים את המשחק. וזה עוד בלי הפועל תל אביב. אלה הם מראות שצריכים להסב למליניאק אושר גדול והנה הוא פגוע ונעלב עד עמקי נשמתו. כאילו בגדו בו.
*************
כשקווין דוראנט ראסל ווסטברוק, או לוקה דונצ'יץ' – הילד הסלובני של ריאל מדריד – נמצאים על המגרש אז השאלה הראשונה שמתבקשת היא איך נוצרו כאלה. לי זה נראה תהליך אבולוציוני, רק הצורך להתחרות כדי לשרוד בסביבה כל כך תובענית מחדד יכולות כאלו, וככל שהתחרות עזה יותר המתחרים מגיבים לצרכים שהיא מכתיבה והטבע משתף איתם פעולה. זאת ההתרשמות שלי ולצדה אני מתחיל לחשוב שהכללים האלה תקפים בכל מקום חוץ מאשר בכדורסל הישראלי. פה, מאיזושהי סיבה, התחרות לא מפתחת יכולות. קל לבחון את זה: השחקנים הישראלים הגדולים והמשפיעים בענף – והיו כאלה – גדלו בעידן של המונופול.
שמעון מזרחי. החוק הרוסי בא לשבור את המונופול הצהוב (עדי אבישי)
אפשר ללכת עשרות שנים אחורנית ולראות: פעם שיחקו כאן כריזמות כמו – אני זורק שמות שעולים לי לראש – בועז ינאי, איתמר מרזל, אביגדור מוסקוביץ', זלוטיקמן, ג'מצ'י, גודס, שפר, הנפלד, מוטי דניאל, דורון שפע, עדי גורדון, מאיר טפירו – כולם גדלו לתוך המונופול, לא חיו רגע אחד מחוצה לו. ואז, או שהעדיפו להיות חלק ממנו או שלא, ובשני המקרים מדובר בשחקנים שההשפעה שלהם על קבוצותיהם ועל הזרים שסבבו אותם היתה מכרעת.
בעידן הפתוח, התחרותי, החופשי, זה שנתפר במיוחד עבורו, הכדורסל הישראלי מייצר דגמים דהויים של מוטי ארואסטי ועמי נאווי. ברור, נחמד לראות טיפוסים כמו ברנדווין או בר טימור שהולכים נגד כל הסיכויים, זה יפה שגוני יזרעאלי עדיין פעיל ושאפיק נסים עוד תורם, אבל רבאק, איפה נתקעתם? בכל מקום התחרות מייצרת מודלים שעושים הכל במשחק – גם פאנלים, כאן היא מייצרת כאלה שעושים רק פאנלים. אני חושב שזה מה שמרתיח את מליניאק ולכן הוא בא ואומר לשחקן הישראלי: אחרי כל זה, אחרי כל המלחמה הזו, אחרי כל השנים האלה, זה מה שאתה מראה? זה מה שיצא ממך? אם כן, אז ראינו, יאללה לך'. זה מה שמליניאק אומר לו. זה מה שאני הבנתי.
*********
או שאולי השחקן הישראלי לא כל כך חשוב. אם אלה התוצאות שהושגו, על אף תרומתו הצנועה, אז אולי עצם קיומו לא כל כך חשוב. אולי מה שחשוב זו התחרות עצמה ופחות מי מיוצג בה, מי נוטל בה חלק. הרי בסופו של דבר לא האהבה מנצחת עבור ירושלים אלא האמריקאים שלה. ואיפה עוד קיימת סיטואציה שבה אתלטים מסוגם של ליאור אליהו ויותם הלפרין סוגרים קריירות כשברשותם כל כך הרבה תארים שהם עצמם תרמו להם כל כך מעט.
מה דעתך על הכתבה?