טוני גפני: “כשאני משחק, אני עדיין מרגיש בן 25”

טוני גפני
טוני גפני | לירון מולדובן

היחסים עם פרנקו ("חבר מעבר לכדורסל, לא מוערך מספיק"), ההזדמנות לזכות בתואר ("חשוב לעיר") והמעבר לצפון ("הזמן רץ כשנהנים"). קפטן נהריה בראיון לקראת חצי גמר הגביע

שירי אהבה רבים נכתבו על מערכות יחסים בהן אחד מבני הזוג הולך בעיוורון אחרי השני לכל מקום שיבחר. שירים שמתארים כמה האחד סומך על השני בהגעה למקום זר כל עוד הוא נמצא שם, ולעיתים ישנה אמונה שהאהבה חזקה יותר מכל אתגר שכרוך בדברים מציאותיים כמו הסתגלות, שפה ומשפחה. בקלות אפשר להתאים את אחת מהיצירות הללו לקשר המיוחד שהתפתח עם השנים בין טוני גפני למאמנו דני פרנקו.

בגיל 35, גפני מגיע הערב (שני) למפגש עם עירוני נס ציונה בחצי גמר גביע המדינה, כשהפעם הוא לובש את הסגול של עירוני נהריה, אבל על הקווים נמצא אותו מאמן שהדריך אותו גם בהפועל ירושלים למשך שתי עונות, לפני יותר מארבע שנים, וגם בהפועל תל אביב לפני כשנתיים. “מערכת היחסים של דני ושלי התפתחה כבר בירושלים לחברות. יש בינינו קשר מחבר חמש שנים, ואני יודע שמדובר במשהו שלא יימשך לנצח”, מספר הפאוור-פורוורד של הקבוצה הצפונית בראיון לספורט1 ומסביר שהסיבה לכך היא העובדה שהוא עדיין משחק כדורסל. “כל עוד אני ממשיך לשחק, דני יהיה אדם שמאוד קרוב אליי ואני אוהב לבלות איתו. אנחנו לא מדברים רק על כדורסל. גם בפגרת הקיץ אנחנו ממשיכים לדבר. דני גורם לכך שההגעה לישראל תהיה קלה יותר עבורי בכל פעם”.

כשברקע השיחה נשמעים קולות של ערוצי ילדים וככל הנראה שיחה בין אשתו של טוני לבנו, הוא מוסיף: “גם דני איש משפחה והוא מבין אותי. הוא מבין שהחיים גדולים יותר מכדורסל. כמובן שמשלמים לנו בשביל לעשות את העבודה שלנו, אבל אני נמצא בשלב שהמאמן מבין שיש לך חיים מחוץ לפרקט. אם אתה בר מזל מספיק, יש לך גם אישה וילדים. זה משהו גדול בפני עצמו. בורכתי בכך שאני איתו קרוב לחצי מהקריירה שלי. אני חושב שהוא לא מוערך מספיק בארץ, אולי כי הוא אימן הרבה קבוצות שונות. הוא עדיין חלק גדול מהחיים שלי כאן”.

חברים מעבר לכדורסל. גפני ופרנקו (דף הפייסבוק של עירוני נהריה)

עונת 2009/10 הייתה הראשונה של גפני בישראל, אז היה שחקנה של הפועל גלבוע/גליל. אותה עונה הייתה האחרונה בה זכתה עירוני נהריה להשתתף בחצי גמר גביע המדינה. כעת, הוא מגיע לשבוע השיא במפעל לעונה זו בתור קפטן של הסגולים מהצפון, בתקווה להוביל אותם לגביע ראשון בתולדות המועדון. “לקבוצה לא הייתה הצלחה בעבר הקרוב ותארים היו באמת לפני מעל עשור. אני חושב שמה שאנחנו עושים השנה בקבוצה הוא דבר אחר, יוצא מגדר הרגיל. אם זה למשל ההגעה לפיינל פור של גביע ווינר (נהריה הודחה בחצי הגמר כשהפסידה למכבי תל אביב). עכשיו אנחנו מגיעים בעמדה טובה לחצי גמר גביע המדינה ומפרידים את עצמנו ממה שקורה במהלך העונה. לדעתי זה חשוב לא רק לקבוצה עצמה, אלא לכל העיר נהריה. אנחנו יודעים שזו לא רק ההגעה לאירוע עצמו, אלא שמדובר בכך שאנחנו רחוקים משחק אחד מהגעה לגמר. כל דבר יכול לקרות במצב כזה. יש באז בעיר סביב הקבוצה וזה טוב. יש אנרגיות. אני מחכה כבר להגיע לשם”.

איך התחושות בקבוצה לקראת המשחק?
“בכל פעם שיש לך הזדמנות ואתה קרוב לזכייה בתואר, ההתרגשות הופכת לקלה יותר. העונה עדיין לא נגמרה, אבל הזדמנויות מהסוג הזה לא באות בתדירות כזו גבוהה, ממש לא כל שנה במהלך הקריירה שלך. יש כאן הזדמנות לזכות בתואר. אני אמנם לא התאמנתי השבוע בגלל שחליתי בשפעת, אבל האווירה בקבוצה היא סביב המשחק הזה וכולנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות. יש לנו הרבה שחקנים עם ניסיון, שכבר היו במעמד הזה בעבר וגם זכו באליפויות, לא רק בישראל. הניסיון הזה מאוד חשוב בשלבים האלה. זה נותן לך את היכולת לדעת למה לצפות. השחקנים שלנו מאוד בוגרים וחלקם עברו הרבה בקריירה. אנחנו חייבים להשתמש בכך לטובתנו ולהתקדם לעבר המשחק. אנחנו מוכנים”.

חצי גמר גביע ראשון מאז 2010. שחקני עירוני נהריה (עדי אבישי)
חצי גמר גביע ראשון מאז 2010. שחקני עירוני נהריה (עדי אבישי)

גם בהפועל ת”א וגם בירושלים יש קהל רב שמלווה את הקבוצה, מה שלא קיים בנהריה. איך השינוי הזה בשבילך?
“אם להיות כן, אני כבר בגיל שבו אני נמצא במגרשים כל כך הרבה זמן שאני כבר לא שם לב לכך במיוחד. אני ממשיך להיות השחקן שאני, גם אם יש חמישה אנשים בקהל או חמשת אלפים. למשל, אחרי המשחק האחרון שאלתי את אשתי אם היה רעש, כי אני לא מאלה ששומעים דברים במהלך משחק, רק שקט. עליי אישית זה לא משפיע. עם הזמן הבנתי שכן, אני לובש מדים של קבוצה, אבל אני משחק בשביל המשפחה שלי ובשביל עצמי. אני כן אוהב לגרום למועדון או לעיר שאני משחק בה תחושה של אושר. נהריה עיר קטנה יותר מירושלים וגם מערים כמו נס ציונה או ראשון לציון, אבל יש לנו בסיס של אוהדים שגאה בנו. המספר לא משנה, אלא הנאמנות שלהם שבולטת”.

למה אתה מציין יותר מפעם אחת בשיחה את הגיל שלך ובו זמנית את העובדה שאתה עדיין משחק?
“כי אני לא מרגיש בן 35. כשאני משחק אני עדיין מרגיש בן 25. הדבר הכי חשוב הוא איך אתה מרגיש פיזית. יש כאלה שחושבים שכאשר מגיעים לגיל 30 מתחילה ירידה בכושר שלך. אני מרגיש טוב, אני מתאמן טוב ונמצא בשלב שהגוף שלי יודע איך להימנע מפציעות כאלה ואחרות. אני עדיין קם כל בוקר ובודק שהכל בסדר וכשאני רואה שכן, אני מבין ש-35 הוא רק מספר”.

מרגיש בבית בישראל. טוני גפני (עדי אבישי)
מרגיש בבית בישראל. טוני גפני (עדי אבישי)

לגפני יש הגדרה מעניינת לחיים בישראל – home away from home. “יש כאן תחושה של בית למרות שאנחנו רחוקים מהבית. אף אחד לא יודע מה העתיד צופן בחיים שאחרי הכדורסל, אבל כשאפרוש אני בטוח שנגיע לבקר כאן שוב. ישראל תמיד מדינה טובה בשבילי ובשביל משפחתי. הבן שלי נולד פה, נמצא בגן ישראלי ולומד עברית”.

ואם נהריה תגיע לפלייאוף בחודש מאי, גם הבן השני של משפחת גפני צפוי להיוולד בארץ. השחקן עצמו מודה שבהתחלה, המגורים בנהריה, אחרי מעבר בין שתי הערים הגדולות בארץ, התגלו כהפתעה גדולה. “חוץ משתי הערים המרכזיות בישראל, גרנו גם בטוקיו ובברלין. עכשיו אני יכול לומר שבשבילי המיקום של העיר מושלם. אני במקום שקט וגם היום יום כאן הוא איטי יותר, עם פחות לחץ. אם הזמן רץ ככה ואנחנו באמצע העונה, זה אומר שאנחנו נהנים כאן”.

סימן גדול לכך שגפני אכן נהנה בישראל הוא שהמרחק בינו לבין ציון 1,000 נקודות בליגה המקומית עומד על שמונה נקודות בלבד. אמנם בגביע המאזן נפרד והוא לא יוכל להגיע לארבע ספרות בשבוע הקרוב, אך כן תהיה לו אפשרות נגד אילת ביום ראשון. הוא פורץ בצחוק כשאומר, “אני מרגיש כאילו אני כאן כבר 15 שנים. הסיפור סביב זה קצת משעשע. ההורים שלי מגיעים השבוע לארץ לצפות במשחקי הגביע. בעצם המשפחה כולה עוקבת אחרי כל דבר בקריירה שלי מתקופת התיכון, המכללות ועד עכשיו. אני לא ידעתי בכלל עד שאבא שלי אמר: ‘זה נראה שאנחנו הולכים להיות בישראל כשאתה תגיע לאלף נקודות בליגה הישראלית’. זה מאוד מגניב. ידעתי שאני קרוב, אבל לא ידעתי שעד כדי כך. אני שמח שההורים שלי יהיו פה כשזה באמת יקרה”.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי