כדורגל הוא משחק של רגשות. זו בדיוק הסיבה מדוע כל אחד ואחד מאיתנו מתפרץ בכל הכוח כשהקבוצה שלו כובשת שער, ומנגד ממרר בכי שקבוצתו האהובה יורדת ליגה. כל מי שגדל בכדורגל הישראלי יודע שאין כמו שמחה לאיד. האוהד הישראלי לעיתים קרובות שמח יותר בנפילת יריבו מאשר בהצלחת קבוצתו. עצוב, מאכזב, אבל ככה זה בכדורגל שלנו, מראה אמתית לחברה הישראלית.
אל תתבלבלו, אני ממש לא מקבל את הקריאות שיצאו מהיציע הדרומי אמש בטרנר כנגד מאור בוזגלו, בעודו שרוע על הקרקע כשמחשבות ארורות על קרע נוסף ברצועה חולפות בראשו. בטח ובטח שיריקות על יעקב בוזגלו ורעייתו חני, זה דוחה ומגעיל. גם אלונה ברקת הרגישה מאוד לא נוח, ואחרי חצות התייחסה לקהל וקראה לו לשוב לדרכו הטובה.
- "יעקב בוזגלו היה בסערת רגשות, לא שופטים אדם בשעת צערו"
- נמצאים בחו"ל ורוצים לראות כדורגל ישראלי? לחצו כאן לכל הפרטים
אבל צריך גם לקחת את הדברים בפרופורציה. יושבי היציע הדרומי יושבים מעל 50 מטרים ממקום פציעתו של בוזגלו, קצת קשה לראות משם את הדמעות. אני בטוח שאם מאור היה מותח שריר ויוצא, כל ההמולה סביב הקריאה "בוזגלו מת" הייתה כלא הייתה.
בוזגלו. אי אפשר להתעלם (דני מרון)
במחצית המשחק בסמוך לחדר העיתונאים מצאתי את יעקב בוזגלו ממרר בבכי. אי אפשר להתעלם מכאב של אב שרואה את בנו נפצע. ניגשתי, ניחמתי, חיזקתי, אוהדי ב"ש חייבים לראות כך את הדברים. מדובר באב שכואב את כאבו של בנו, לא יעקב לא מאור, לא בוזגלו – אב ובנו.
בכדורגל הישראלי כידוע הזיכרון קצר. אני עוד זוכר את השלט הגדול של אוהדי מכבי חיפה לרפי דהאן אחרי שהתבררה חומרת פציעתו: "בהצלחה בכל אשר תלך", ואת אין ספור המחלות שאיחלו אוהדי כדורגל ליוסי אבוקסיס ושמעון גרשון, ואי אפשר לשכוח את ה"אהבה" שמקבל יוסי בניון בחלק ממגרשי הכדורגל. בדרך כלל, מדובר במחאה לגיטימית גם אם היא מלווה בקללות, אבל את איחולי המוות ושאר המחלות תשאירו מחוץ למגרש. יש שם המון ילדים, ולשחקנים יש משפחות וזו פרנסתם, בוז זה בסדר, אפילו קצת יותר, אבל לא הרבה יותר.
ועכשיו כדורגל ברשותכם. תזכירו לי מתי בפעם האחרונה הפועל ב"ש החזיקה בכדור 44 אחוז מהזמן במשחק בליגת העל באופן כללי? ומתי זה קרה באצטדיון טרנר? כנראה אף פעם. תוסיפו לזה את העובדה ששחקני מכבי חיפה רצו שבעה ק"מ יותר משחקני ב"ש ותבינו עד כמה הבעיה אמש הייתה גדולה.
שחקני הפועל באר שבע. חוסר דומיננטיות נדיר (דני מרון)
המחצית הראשונה הייתה הטובה מבין השתיים. בכר הפתיע (מדהים איך הוא מצליח להמשיך לייצר אלמנט הפתעה דרך הרכבים ומערכים משתנים גם בשנה השלישית שלו) עם שיטת שלושת הבלמים ושלח את המגנים שלו קדימה. בדקות הללו בן ביטון היה פשוט נפלא וחרש את האגף אל מול יונתן לוי האומלל.
בן ביטון הוא מגן מצוין, בחלק האחורי הוא אולי הטוב ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע, אבל בהתקפה הוא פוגש כבר שנתיים מחסום מקצועי. כמעט בכל משחק הוא מגיע ל-3-4 מצבים מהם מסירה טובה שלו מהאגף תייצר הזדמנות ודאית לשער, אבל הכדורים לא מגיעים ליעד, ברגע שביטון ישפר את היכולת הזו לא יהיו לו מתחרים.
בצד השמאלי התופעה היא הפוכה, אורן ביטון פורח בשיטת שלושת הבלמים. הוא שחקן קלאסי לשיטה הזו, לוחץ מצוין, תוקף ומגביה בחסד, אבל החלק ההגנתי שלו שערורייתי. היזכרו במשחקים מול סכנין ומול נתניה שם הוא קיבל את המושכות, ותבינו כיצד מאמני היריבות מזהים אותו כחולייה החלשה בהגנה. הוא לוקה מאוד בעמידה שלו, לא קורא מספיק טוב את המשחק ומאבד את שחקני הכנף של היריב יותר מדי פעמים.
מיכאל אוחנה בטירוף. מהפך (דני מרון)
20 הדקות הראשונות היו מלאות עוצמה, לחץ והתלהבות של שחקני האלופה, הבעיה שזה נגמר בערך שם. המחצית השנייה הייתה אולי החלשה ביותר שראיתי מהפועל ב"ש בטרנר בליגת העל. כמות איבודים שמספיקה לשלושה משחקים, בהלה בהגנה, כדורים ארוכים ומשחק נרפה. בכר ראה זאת וניסה ע"י חילופים לייצב את מרכז המגרש, אך לשווא, השליטה נשארה של חיפה.
אילולא הנאיביות הגדולה של חיפה בחלק הקדמי בתוספת חוסר הביטחון שיש לקבוצה מהכרמל, כנראה שהתוצאה הייתה אחרת. ב"ש הייתה מאוד לא מסודרת, לא שלטה בקצב המשחק ונגררה לצורת משחק שלא אפיינה אותה.
מילה טובה חייבים לומר על מיכאל אוחנה. אמנם הוא לא היה גדול אתמול, אבל הוא קנה את המחמאות לפחות ממני בכמה חילוצי כדור שהוכיחו מחויבות גדולה, וכששחקן מחויב ונותן את הכול, לפעמים גם מסירת רוחב לא מדויקת הופכת לשער.
ביטון מול סלליך. החוליה החלשה (דני מרון)
התחלתי בבוזגלו ואסיים איתו. מקומו של השחקן הנפלא הזה הוא רק על הדשא, נקווה בשבילו שהבדיקות יראו על פציעה קלה בהרבה ממה שחששו תחילה ונראה אותו על הדשא בהקדם. רק בריאות.
מה דעתך על הכתבה?