הדברים הקטנים שיכריעו אליפות: ההבדלים בין שלוש הגדולות

1. תופעה ידועה היא שככל שמשחק ספציפי של הפועל באר שבע יותר משמעותי, כך ברק בכר הופך קלישאתי ומשעמם יותר במסיבת העיתונאים שלפניו. בכר בחור תקשורתי וחכם ולכן הצורך לשעמם מגיע אצלו מבחירה ברורה להרגיע. השבוע המאמן סיפק מופע אימים של קלישאות ותשובות קצרות. בניגוד לכל מה שהוא, וראוי לציין גם עמיתיו ג'ורדי קרויף ובני בן זקן אומרים, יש חשיבות עליונה למיקום בתום המחזור האחרון של העונה הסדירה.

חמש שנים בפורמט הנוכחי זכתה באליפות הקבוצה שסיימה ראשונה את העונה הסדירה. הסטטיסטיקה לא משקרת. המשוואה: יתרון פלוס ניצחון במשחק העונה הראשון בבית שווה אליפות. העונה, העניינים קצת יותר מורכבים, אבל הנוסחה לא השתנתה. באר שבע תסיים ראשונה אם תנצח את סכנין ביום ראשון. לכן, אם זה יקרה, מבחינת מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים, עדיף לסיים במקום השלישי כדי לא להתארח בטרנר בסיבוב הראשון של הפלייאוף. כלומר, אם לא מקום ראשון, המקום השלישי עדיף.

• הגישושים מול נציגי שכטר הוקפאו, ב"ש עוקבת אחרי מוגרבי
• אצילי ישוב לסגל מכבי ת"א: חוזר חזק ורעב יותר מתמיד

קרויף מאוד ירצה לראות את הטבלה נשארת כך ביום שני ב-23:00. מצב כזה מסדר לו עכשיו משחקים בנתניה מול הפועל חיפה, מכבי נתניה ובאר שבע, בזמן שהאלופה עוד צריכה להתגושש מול בית"ר. מצב כזה מבטיח שמכבי נתניה תתארח בטרנר במחזור האחרון. אוי, כמה שהאוהדים הצהובים-שחורים מקווים שזה יקרה. דם רע זורם שם כבר כמה עשורים. היריבות בין נתניה לבאר שבע מבטיחה להוסיף לפלייאוף העליון טוויסט שמזכיר את אירועי דוחא, ראיקוביץ' ואבוקסיס מלפני שנתיים. הפעם זה משחק לטובת מכבי ת"א.

קרויף. המצב יכול למרות הכל לשחק לטובתו (לירון מולדובן)

עקרונית, על בני יהודה ונתניה (ובסצנריו מסוים גם על הפועל חיפה) חל נטל ההוכחה – להראות שהן לא שטיח והן מסוגלות להרים את עצמן אחרי שהמטרה העיקרית הושגה ובמיוחד לאור המרחק הגדול שלהן מהמקום הרביעי. להזכירכם, זה לא קרה בשנים האחרונות עם סכנין, מכבי פ"ת, רעננה ואפילו מכבי חיפה. אבל בכל מצב, סדר המשחקים בפלייאוף הוא לא רק משמעותי, אלא מכריע.

2. בטבלת הסיבוב השני, מכבי ת"א צברה עד כה חמש נקודות יותר מבאר שבע, שלוש יותר מבית"ר ושמונה יותר מהפועל חיפה. היא יכולה לסיים סיבוב עם 32 מ-39 (82 אחוזי הצלחה). ועדיין מדברים שם על חוסר יציבות ביכולת. אליפות בעונה כזאת מוכרעת על מומנטום ועצבים. בעונה שעברה, ב"ש יצאה ממשבר בסיבוב השני עם 0:3 על כפר סבא, 0:1 משום מקום מגול של מאור מליקסון באשדוד ובסך הכל 10 ניצחונות רצופים עד שער האליפות של ג'ון אוגו בנתניה.

ב"ש של העונה מבקיעה פחות וסופגת יותר מאשתקד, אבל מבחינת נקודות היא צברה רק שתיים פחות. לעומת זאת, היא לא הצליחה לייצר רצף גדול מחמישה ניצחונות. בית"ר, מי שנראית על פניו כיציבה והחזקה ביותר בשלב הזה של העונה, לא הצליחה להגיע לארבעה ניצחונות רצופים. מכבי ת"א של קרויף עשתה כבר שישה העונה. היכולת לייצר ריצה בשלב הזה של העונה קריטית. השאלה היא: מי מהן מסוגלת לכך, אם בכלל?

יצטרכו רצף ארוך יותר בפלייאוף. מליקסון וחבריו חוגגים (דני מרון)

ב"ש סובלת ומקרטעת סיבוב שלם, להוציא אולי את ה-0:3 על מכבי פ"ת. שום דבר לא בא לה בקלות. שימו לב לרצף: הפסד בגמר גביע הטוטו ובליגה בנתניה, שער בדקה ה-89 מול מכבי חיפה (0:2), שער בתוספת הזמן מול אשקלון (0:1), תיקו מול בני יהודה, תיקו מול הפועל חיפה, ניצחון דחוק בעכו, ניצחון קשה מול רעננה, הפסד למכבי ת"א, תצוגה רעה מול אשדוד עם עוד שער בדקה ה-90 (0:2), תיקו מול בית"ר וגול מדיפלקשן בקריית שמונה. 

בשנתיים האחרונות, היה לבכר לפחות גו טו גאי אחד במאני טיים. מליקסון וברדה באליפות הראשונה, וואקמה, בוזגלו ושהר בשנייה. שנתיים שב"ש הביאה את עצמה בפלייאוף לעשות מה שצריך. העונה היא מגיעה לפלייאוף בזחילה. אין לה שחקן מעל כולם. העובדה ששלושת המבקיעים הבולטים שלה – וואקמה, שהר ופקהארט – הבקיעו שבעה כ"א מספרת את הסיפור. זה אולי מתחלק שווה יותר, אבל אין מישהו חם לשים עליו את הקבוצה. לא הייתה היררכיה בריאה. לפיכך, בב"ש מתעסקים יותר מדי במי שחסר ותולים תקוות במי שלא נמצא או חזר לאחרונה. מיגל ויטור למשל. ב"ש של השנתיים האחרונות, או לפחות פרשני הבית שמלווים אותה, לא מתבכיינת ו/או בונה מגדלים על דברים כאלה.

התעסקות יתר דווקא באלו שלא נמצאים (אנצ'ו ג'וש)

זה חיסרון משמעותי, אבל במכבי ת"א המצב לא שונה בהרבה. קיארטנסון, בלקמן ועטר כבשו יחד יותר, אבל השיטה של מכבי ת"א לא מכילה את שלושתם ביחד ולכן המאזן של כולם בפברואר עומד על ארבעה שערים. הצהובים מבוססים יותר על הגאונות של מיכה, ההגבהות של דסה והבלאנס שנותנים גולסה וריקן. הם מציגים בסיס הגנתי איתן וספגו רק שלושה שערים בעשרת המשחקים האחרונים, אבל העובדה שאין להם שחקן התקפה יציב גורמת למצג השווא של קבוצה לא יציבה או לכל הפחות לא מפחידה.

כאן היתרון היחסי של בית"ר. מעבר לעובדה שהיא מבקיעה הרבה יותר ולכן, על פי אותו מצג שווא, מפחידה יותר, ההיררכיה אצלה ברורה. היא קודם כל קבוצה של שחקן אחד שגם עובד וגם כולם עובדים מסביבו. איתי שכטר אחראי באופן ישיר על יותר מרבע מהשערים של בית"ר. זו הקבוצה שלו וזה בא לידי ביטוי בכל אספקט על המגרש ומחוצה לו. הוא מחזיק אותה, שולט בה ומנהיג אותה. על פיו יישק דבר. שנים לא היה בבית"ר שחקן כל כך דומיננטי ובאותה נשימה גם חיובי. אולי מאז ימי יצחקי וברוכיאן באליפויות ללא תחרות עם גאידימק. אולי בעצם מאז ימי מי שכיום משמש כנציג הבעלים.

היתרון היחסי של בית"ר ירושלים. איתי שכטר (דני מרון)

לב"ש ולמכבי ת"א אין תואם שכטר – מנהיג שלוקח קבוצה על הגב. פנים של מאבק. אולי זו גם הסיבה שהן מנסות לשגע ולערער אותו קצת. שכטר בן 31. חשוב לו להיות המנהיג של בית"ר, אבל לא בכל סכום. הוא יודע כמה בני דורו מרוויחים אצל שתי היריבות. הוא יודע שיוכל להרוויח גם הוא אצלן הרבה יותר ממה שטביב מוכן לשלם. זה יושב לו בראש, אבל לא בא לידי ביטוי על הדשא. ובכל זאת, בבית"ר מבינים כמה המצב נפיץ. עם אצילי ואיינבינדר אפשר היה "לריב" בזמן מאבק על מקום שלישי או רביעי. הפעם, יש פה פוטנציאל להרוס דאבל. לכן השבוע, בית"ר החליטה לשים את השמועות בהולד, כשביקשה מהשחקן ומסוכנו אבי נמני לשתוק.

ב"ש חטפה בעונה שעברה לא מעט ביקורת על כך שנתנה לסאגת מאור בוזגלו להגיע עד שלבים מאוחרים של העונה בלי הודעה מסודרת על המשך או פרידה, אבל המערכת הייתה חזקה מספיק כדי לתפקד תחת גל השמועות. שכטר חזק ומקצוען כמו בוזגלו וטביב לא חוטף כמו אלונה. ממנו אף אחד לא מצפה להתנהלות תקנית.

טביב. ממנו לא מצפים להתנהלות תקנית (דני מרון)

3. בישראל הושרש נוהל מטופש בו שחקן העונה מגיע מקבוצה שזוכה באליפות. לפעמים, זה מתבקש ולפעמים… נו, את מקרה אליניב ברדה אתם זוכרים. מי יהיה שחקן העונה הנוכחית? כאב ראש. מי האיש הבולט בבאר שבע העונה? אין, נקסט. במכבי ת"א? אף שחקן שנתן עונה מלאה ויציבה. בית"ר שולחת לבנק המועמדים את קלאודמיר ושכטר. כמו שכבר אמרנו, מבחינת השפעה על קבוצה אין בכיר משכטר. גם לא ערן לוי הנהדר ממכבי נתניה.

רק שהמועמד הכי טבעי לתפקיד הוא מישהו שיצריך כאן שינוי חשיבה. שכטר מועמד ראוי. אם היה פרס "השחקן המשפיע של העונה", הוא היה לוקח אותו בקלות. אבל שחקן העונה האמיתי הוא כרגע הוא אחד ויחיד. יכולת, דומיננטיות, יציבות, השפעה, שליטה בליגה. קחו את כל הפרמטרים מהם עשוי שחקן עונה ותקבלו שם בודד – דיא סבע.

דיא סבע. לא צריך להיות מועמד אחר לתואר (דני מרון)

מעבר לגולים, סבע הוא הפנים של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות. הסיפור שלו מספר את הזלזול של הגדולות בצעירים, את חוסר הסבלנות שיש פה, את החמדנות וההתנהלות השערורייתית של המועדונים בחלון ההעברות. מכבי נתניה יצאה למלחמת תג מחיר כדי להקטין את הכוכב שלה ולזכות בו במחיר מבצע של 1.3 מיליון שקל פלוס ריבית. עכשיו, המנטרה הכי גדולה של אייל סגל עומדת למבחן. האם הוא יצליח לסרב להצעה שאי אפשר לסרב לה ולא למכור את הכוכב שלו לקבוצה בישראל? הצעות בטוח יהיו.

ואגב, מה לגבי מאמן העונה? כאן דווקא נהוג לפעמים לבחור במישהו שעשה מסע קסם ולא זכה באליפות. בכר וקרויף לא עומדים השנה בקריטריונים. ברדראפיץ' (אם לא יתבזו בפלייאוף העליון) וקורצקי (אם יישאר בליגה) כן. אבל דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה. בית"ר אלופה. בני בן זקן מאמן העונה. ורגע לפני שהוא עולה לקבל את הפרס הוא מבקש משני אנשים קרובים להצטרף אליו על הבמה: אלי טביב ואיתי שכטר.

בני בן זקן. דמיינו לעצמכם את הסיטואציה (דני מרון)

4. בעוד שבועיים תשחק נבחרת ישראל נגד רומניה. משחק ידידות עם מאמן זמני אפקטיבי ותורם כמו לשים סיר על האש בלי להדליק את הגז. אלון חזן, ששוב נקרא לדגל, צריך לזמן סגל, אבל שום החלטה שיקבל לא תעיד כמובן על מה שצפוי לקרות כאן לקראת ליגת האומות וקמפיין מוקדמות יורו 2020. המדור החליט להרים את הכפפה ולהציע רשימה של 23 שחקנים. הרשימה אובייקטיבית נטו ולא מתחשבת אפילו בדרישות של קרויף. אלו 23 הישראלים בכושר הכי טוב. כוכבית: ערן זהבי בחוץ אך ורק בגלל הבחירה שלו לפרוש מהנבחרת. ברור לכולם שאין ישראלי בכושר טוב יותר.

שוערים: אריאל הרוש, אופיר מרציאנו, דני עמוס.
הגנה: אלי דסה, דור אלו, שמואל שיימן, אופיר דוידזאדה, לואי טאהא, איתן טיבי, עאיד חבשי.
קישור: ניקו אולסק, אלמוג כהן, חנן ממן, דור מיכה, אייל גולסה, אבי ריקן, דיא סבע, ביברס נאתכו, יוסי בניון.
התקפה: מונאס דאבור, ערן לוי, אלון תורג'מן, איתי שכטר, פיראס מוגרבי.