כשעיתונאים ישבו על הספסל: המשחקים הבלתי נשכחים

חיים רביבו ואלון מזרחי
חיים רביבו ואלון מזרחי | עדי אבישי

סיפורי ה-70: דייגו מראדונה הכניס את יעקב זיו לחדר ההלבשה של הפועל ת"א רגע לפני הנאום של לנדאו, המשחק שגרם לרון עמיקם לשכוח שהוא עיתונאי ואפרים גנור על האליפות הראשונה של מכבי חיפה

מראדונה הכניס אותי / יעקב זיו

ב-1986 הייתי בן 26, כתב צעיר של "חדשות", עיתון צעיר, רענן, חוצפן שעשה הרבה רעש. סיקרתי את הפועל תל אביב בעונה מרגשת והפכתי חלק ממנה. לא אשכח שהמאמן דוביד שווייצר ז"ל לקח את השחקנים למחנה אימונים בעין גדי. הייתי השליח היחיד לבית ההארחה, ראיתי סיפורים שלא יכולתי לכתוב עליהם.

רצתי איתם לכל מגרש בבית ובחוץ עד אפילו שחקנים שאלו אותי: "מה אתה מגיע למשחק חוץ ביבנה? אין לך מה לעשות בחיים?". זו הייתה תקופה אחרת. בלי שידורים, אינטרנט ורשתות חברתיות. אחרי כל משחק הייתי מגיע לחדר ההלבשה ודוביד היה מוריד את משקפיו המזיעות ושואל את אותה שאלה קבועה: "נו זיו, מה היו התוצאות?".

זה לא רק היה סיקור יומי, זה היה ליווי יומי לכל אימון, גם אימון בוקר ביום העצמאות. כך ההזדהות עם הפועל הפכה מושלמת אפילו עבור אחד כמוני שאהד בילדותו את מכבי. כשנשלחתי לבלומפילד ולמדתי להכיר את השחקנים שהפכו לאגדות, הצבע הצהוב התעמעם. כמה משחקני הפועל תפסו אותי יום אחד ואמרו לי ששמעו מהאחים שמעונוב שאני מכביסט. אמרתי להם שגם אם נולדתי צהוב, אני רוצה שיצליחו.

גילי לנדאו. הצהוב התעמעם וההזדהות עם האדומים הפכה מושלמת (עדי אבישי)

כל כך רציתי עד שאני מרגיש היום שהיה לי חלק מכריע בזכייה באליפות. בשלב מסוים של העונה, כשהפועל קרטעה בטבלה, דיבר איתי אחד האוהדים האדומים והפנה את מבטי לעבר צעיר שהתאמן בקבוצה. "קוראים לו אליאור ברנס", אמר לי. "כל העונה הוא מתאמן עם הבוגרים ודוביד לא נתן לו אפילו דקה אחת צ’אנס. אני לא מבין למה". השאלה שלו סקרנה אותי. כשנשלחתי לביתו של שווייצר לראיין אותו נזכרתי באותו ברנס ושאלתי עליו. הוא ענה לי שהוא עוד לא מוכן. אפילו לא טרחתי להכניס את השאלה בראיון שפורסם.

בשבוע שלאחר מכן נסעתי למשחק של נגד הפועל כפר סבא באצטדיון הישן. חנן קריסטל, אחד האוהדים השרופים של האדומים, שאל אותי אם יש איזה שפן שדוביד יכול לשלוף. אמרתי לו שיש, אבל הוא בטח לא בסגל כרגיל. הייתי בהלם כשהגעתי לאצטדיון וראיתי את ברנס לבוש ומתאמן. דוביד שילב אותו ומאז הוא לא ירד לספסל עד סוף העונה והפך אחד הגורמים הכי חשובים לזכייה בתואר, כולל שער שכבש מחצי מגרש מול מכבי שעריים.

משחק העונה היה אחד האירועים הכי מטורפים שחוויתי. זה לא רק היה המשחק הראשון ששודר ישירות בטלוויזיה, אלא אולי המשחק היחיד בתולדות הכדורגל הישראלי בו עיתונאים (זאב גולדשמיט מידיעות אחרונות ואני) ישבו בתוך האצטדיון ליד הספסל האדום. חווינו את הטירוף מקרוב. את השער של גילי לנדאו, את העבירה שנעשתה על אלי "קוקוס" כהן שנשכב כמו מת על הדשא ומהספסל צעקו לו: "שלא תעז לקום". זוכר את ריצת האמוק של האוהדים לתוך כר הדשא בסיום. הייתי האחרון שנכנס לחדר ההלבשה לתוך חגיגות האליפות בפנים.


שווייצר וסיני. העונה הסתיימה בחגיגה אדומה (ראובן קסטרו)

באותה שנה דייגו מראדונה הגיע עם ארגנטינה לישראל למשחק בו הפסדנו 7:2. יחד עם עשרות עיתונאים ישראלים וזרים שנכנסו לחדר ההלבשה, ראינו את מראדונה מתראיין עירום אחרי המשחק. כששאלתי את האחים של משה סיני (ששימשו כסדרנים) למה אי אפשר להיכנס לחדר ההלבשה של הפועל ולדבר עם השחקנים אמרו לי: "אם נזכה באליפות אנחנו מכניסים אותך בפנים". הם עמדו במילה שלהם.

אחרי שריקת הסיום מצאתי את עצמי רץ במהירות עם פנקס גדול ביד לעבר חדר ההלבשה. מעולם לא רצתי מהר יותר, מעולם לא כתבתי בצורה צפופה יותר את מה שהתרחש שם. יוסי זאנה שכב בתוך אמבטיית קרח ולנדאו סיפר את הסיפור האלמותי. דוביד לא רצה לעלות איתו בהרכב הראשון באותו משחק. לנדאו דפק בדלתו ואמר לו: "אתה חייב לשתף אותי כמחליף. חלמתי חלום שאני כובש את שער הניצחון. אם אני כובש אני מבטיח ללכת הביתה ברגל עד בת ים". לנדאו נכנס כמחליף בדקה ה-48 וכבש את השער מנבדל שצבי שריר אישר.

מישהו אמר לי למחרת שהמוסף של "חדשות" לזכייה של הפועל תל אביב באליפות היה הדבר הכי מושלם שפורסם אי פעם בתקשורת הספורט הישראלית. אולי הגזים, אולי הגעתי לשיא מוקדם מאוד.

יותר מציון 10 / רון עמיקם

למען האמת, לראות את סלים טועמה מבקיע צמד ומבשל עוד צמד בפארק דה פרינס; את מיכאל קולגנוב נאבק ברוח ובשעון החול כדי לגרד מדליה בסידני; להיות על הדשא כאשר בית"ר ירושלים זוכה באליפות הראשונה, והשנייה, והשלישית ואפילו הרביעית שלה; להחליט לנסוע לטדי למשחק של הפועל ת"א בסיום עונת 2009/10, ולא לבלומפילד כדי לראות את הכתרת מכבי חיפה; ולצפות בעיניים קרועות מרווחה בדריק שארפ קובר שלשה שהופכת למכבי ת"א את העונה זה וואו, אבל רק וואו. לדעת שאתה מוזמן למסיבה, להגיע למסיבה, לקבל אותה הכי מוטרפת שבעולם, וליהנות מכל רגע – את זה לא מקבלים בספורט הישראלי. זה קורה פעם ב-70 שנה.

המנגינה הברזילאית נטולת הבטוקאדות שזומזמה במשך דקות ארוכות לקראת סיום, בסיום עוד דקות ארוכות אחרי סיום משחק הנבחרת מול אוסטריה ב-6 ביוני 1999, מלווה אותי עד היום. סיקרתי אז את נבחרת ישראל, ידענו שאנחנו הולכים לקבל הצגה ממנה עוד בימים שקדמו למשחק. ציפינו לתוצאה מהדהדת, אבל לא האמנו לרגע שזה יסתיים ב-0:5, שזה יהיה המשחק הכי טוב שתשחק נבחרת ישראל אי פעם, ברמה של טופ אירופי, שתענג, שתטלטל, שתנתץ כל מוסכמה עגומה על הכדורגל הישראלי, ובאותה נשימה תסנוור את הכדורגל הישראלי עד שיהיה קצר רואי במשך דור אחרי.


"המשחק הכי טוב שתשחק נבחרת ישראל אי פעם"

היו רגעים במשחק ששכחתי שאני עיתונאי והתחפשתי לאולטראס. היו רגעים ששכחתי שזה בסך הכל משחק נגד אוסטריה, נבחרת שחטפה חודשיים וחצי קודם לכן תשיעייה מספרד. ובכל זאת, זה היה קונצרט. וכולם כיכבו בו: החל מדוידוביץ’ שעצר, מבנאדו שטאטא באלגנטיות, המשך בגרייב שחרש את הקו כמו גם אלון חזן מהעבר השני, וכלה במשחק מופלא של טל בנין, יוסי אבוקסיס, חיים רביבו ובעיקר בעיקר אייל ברקוביץ’. שלוש שנים לאחר שבעט עלי כדור, בזעם מיותר, במהלך אימון נבחרת, הענקתי לו – פעם ראשונה לשנינו – את הציון 10. והאמת? הוא, חבריו, והרגעים הארוכים של אושר מכדורגל כחול לבן, כל אלה היו שווים יותר.

שרוק כבר / אפרים גנור

שבת, 26 במאי 1984, מחזור סוף העונה. מכבי חיפה נגד מכבי רמת עמידר בקריית אליעזר, בית"ר ירושלים נגד שמשון ת"א בבלומפילד. ניצחון חיפאי יעניק לראשונה לירוקים את התואר הנכסף וההיסטורי, תיקו חיפאי וניצחון של בית"ר יכתיר את הירושלמים.

קריית אליעזר מלא עד אפס מקום, הטמפרטורה ביציעים קרובה לרתיחה, אני על ספסל העיתונאים שבתוך המגרש מטעם עיתון "חדשות", מתקשה לשכוח ולהתנתק מהעובדה שבלב פנימה אני "ירוק" כמעט מלידה, מכיתה א’, כשאבי לקח אותי לראשונה לראות את קרוב המשפחה יצחק שפירא ז"ל, משחק במדי הירוקים עם עלמני, הרדי, בן צבי, גרשוני ואהרון אמר.

בדקה ה-19 סלקטר מרגיע את אי השקט והלהט ביציעים בנגיחה מדויקת לחיבורים, 0:1 למכבי חיפה, 90 הדקות האחרונות של העונה נראות לאלפים בקרית אליעזר שחלמו שנים על המעמד ההיסטורי הזה כנצח. ברקע מגיעים הדיווחים המדאיגים מבלומפילד ברצף, 0:1 לבית"ר, 0:2, דממת דאגה בקרית אליעזר כשהירוקים יורדים להפסקה אחרי מחצית חלשה ולא אופיינית.

שלמה שרף ושחקני מכבי חיפה ב-1984 (עדי אבישי)

המחוגים זזים ואיתם אפשר לחוש את הלבבות ההולמים ביציעי קריית אליעזר. שוב אנחת דאגה, 2:3 לבית"ר, עשר דקות לסיום, עמידר שכבר נשרה ליגה מתאמצת לקלקל לחיפה את האירוע ההיסטורי, רחמים שלום חלוץ עמידר מוצא עצמו לבד מול אבי רן המנוח, הכי קרוב למצב שהוא מקצר את החיים לאלפי חיפאים, השריקה הגואלת של בן יצחק לנבדל מונעת הרבה התקפי לב.

אלפי אוהדים צועקים ממש בהיסטריה "שרוק כבר, שרוווווק!", חלקם פורץ למגרש ומתחיל לצמצם אותו, בן יצחק שורק, על מה שהתחולל בעיר הכרמל לאחר המשחק אצטט במשפט אחד מתוך מה שהופיע תחת שמי למחרת בעיתון "חדשות": "מימי לא ראיתי איך שמפניה, דמעות וזיעה מתמזגים בקוקטייל אחד, מימי לא ראיתי התפרצות שמחה שכזאת, מי שלא היה שם ולא ראה מקרוב את השמחה החיפאית לא ראה שמחה מימיו".

עבורי זו הייתה סגירת מעגל, כמי שראה את מכבי חיפה יורדת לראשונה בתולדותיה ליגה בעונת 1964/5 במגרש קטמון, לאחר הפסד במשחק הליגה האחרון להפועל ירושלים 3:2 אחרי שהובילה 2:0 במחצית, זכיתי לראות את האליפות הראשונה של הירוקים.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי