תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

אובדן אמון מוחלט: על אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדות מכבי חיפה

הפועל תל אביב - מכבי חיפה 2:1
הצוות ההולנדי של הירוקים סיים את דרכו בכרמל והאור בקצה המנהרה כבה. דודי ליפט, אוהד הקבוצה, הפסיק להאמין למקבלי ההחלטות שגרמו לפשיטת רגל ניהולית
אני זוכר איך שמעתי בשירים ושערים את זוהיר בהלול מתאר איך הובסנו מול כפר סבא, הפסד שאחריו גיורא שפיגל הלך הביתה וסתם את הגולל על כמה שנים גדולות באמת. זוכר איך בכיתי כל הדרך הביתה מבלומפילד בחצי הגמר של 96', אחרי הפסד כואב למכבי ת"א (כשברקוביץ', האליל שלי באותם ימים, מורחק אחרי שמשך לזוהר באשכים).

זוכר את כל ההפסדים הכואבים בגביע המדינה. זוכר את רוזנבורג, ואת ה-15.5.2010 - שני רגעי שפל שאני עדיין לא בטוח איזה מהם היה נמוך יותר. ואת "אוי דוידוביץ'" וההרחקה של ארבייטמן נגד מאלמו. זוכר איך רציתי למות מבושה כשהכותרת בעיתון בישרה על כך שהפסדנו טכנית להאקה כי במועדון מישהו לא ידע לקרוא פקס כמו שצריך, ואיך כל הליגה שרה לנו "איפה ליברפול".

זוכר את דניאל בריילובסקי מתמנה פעם אחר פעם למאמן זמני. זוכר איך יוסי בניון לא רצה לצאת, כמה שבועות לפני שגם השריף פוטר. זוכר את התבוסה למכבי קריית גת (במשחק שזכור בשל המסך המפוצל) ואת הכדור שעבר לדודו אוואט מתחת לרגל מול בית"ר (באותו יום של אסון המעבורת קולומביה). זוכר את הכל טוב מאוד. טוב מדי. הרי אלה הם חייו של אוהד כדורגל. וכשפוליקר שר "אהבתי אותך והיה לנו טוב עד גדותינו", אני מהנהן בהסכמה, אבל עוד יותר בשורה הבאה בשיר: "והיה לנו רע, ואהבתי אותך לא פחות". כי כבר מזמן הסכמנו שאתה לא אוהב את הקבוצה שלך בניצחונות כמו שאתה אוהב אותה בהפסדים.
 

אבל גם בכל הרגעים השחורים ביותר לא הרגשתי אובדן אמון מוחלט כמו שאני מרגיש היום. אובדן אמון בכל חלקי המערכת הרקובה הזו שנקראת מכבי חיפה. סוף דרכו של הצוות ההולנדי במכבי חיפה, בראשותם של מו אלאך ופרד רוטן, הוא בעיניי אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדות המועדון הזה (מועדון שלמי שלא יודע כבר ירד ליגה פעמיים). כי בפעם הראשונה, אתה כבר לא יכול לומר לעצמך: "נו, זה הכדורגל". כי זה לא. זה הכל – רק לא כדורגל. זו פשיטת רגל ניהולית מוחלטת, חודשיים בלבד בתוך העונה החדשה. והכי כואב – שבזמן הקצר הזה הספקתי לראות ניצנים זעירים של משהו שקורה. משהו טוב. משהו שסימן לי שהדרך תהיה ארוכה וקשה, אבל שיש איזשהו אור בקצה המנהרה.


והיום, ובעיקר אתמול, גם האור הזה כבה. היום, האוהד שבי הפסיק להאמין בראשי המועדון הזה. היום אני מרגיש חורבן בית אמיתי, ואין מילים לתאר את גודל המועקה. תקשיבו לחמי. הוא חזה את הכל מראש לפני 18 שנה:"הו, מתוקה שלי, פישלת בגדול. אני רוצה לסלוח, אבל לא יכול למען האמת, זה מזמן כבר מת. אז בואי ניפרד. בואי ניפרד".
 
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ