השוטר שעמד בצומת הסמוך לאצטדיון סמי עופר גרר באי רצון את המחסום והניח אותו על הכביש. ראיתי אותו מביט בהשתאות לעבר האלפים שיורדים במדרגות ועושים את דרכם הביתה. אני מניח שהוא גם הציץ בשעון, כאומר: הלו, השעה 22:20. אמרו לי שהמשחק ייגמר קצת לפני 23:00.
גם לנו אמרו, אדוני השוטר. גם לנו.
לא בוכים על חלב שנשפך, וזה באמת מיותר להמשיך ולדבר על הצוות ההולנדי שפוטר באוקטובר גם אחרי שעבר האחד בדצמבר. העניין הוא שלחילופי מאמנים יש אפקט מיידי ואפקט לטווח ארוך. באפקט המיידי, הקבוצה בדרך כלל מנצחת (הפועל חיפה עם 2 מ-2 עם שרון מימר; קלינגר ובית"ר ניצחו בחיפה; סכנין ותורג'מן את בני יהודה, יובל נעים ואשדוד את קריית שמונה). גם לגוטמן ומכבי חיפה היה אפקט מיידי, והוא בא לידי ביטוי בניצחון על חדרה.
הפגרה די הרגה את המומנטום בעניין הזה, אם כי למען ההגינות גם למימר והפועל חיפה הייתה פגרה של שלושה שבועות. דבר אחד בטוח: עבור הירוקים, הקסם שבשינוי על הקווים פג במהירות. מה שראינו אתמול – ואולי, הרשו לי להתנבא, גם בשבועות הבאים – הוא האפקט ארוך הטווח. ובראייה הזו, נראה שמכבי חיפה ראתה אתמול כיצד נפרע התשלום הראשון מההחלטה לשחרר את אלאך ורוטן ולהביא במקומם מאמן ישראלי.
הרי יש סיבה מדוע הכדורגל שלנו נראה כמו שהוא נראה. מדוע כל כך מעט ישראלים מצליחים בחו"ל. מדוע כמעט ואין מאמנים ישראלים שמיוצאים לאירופה. מדוע הקבוצות הישראליות, כולל הנבחרת, מתקשות להיות תחרותיות במפעלים היבשתיים. מדוע כדורגל ישראלי וכדורגל מבלגיה, הולנד ואוסטריה למשל נראה כמו שני ענפים שונים (שלא לדבר על אנגליה, גרמניה, איטליה, ספרד וצרפת): הסטנדרטים שלנו פשוט לא גבוהים מספיק. וכמו כל דבר בעולם, גם בכדורגל זה מתחיל ונגמר בדברים הקטנים.
הלו, השעה 22:20. אוהדי מכבי חיפה (צילום: עדי אבישי)
קירחת מכאן ומכאן
את העונה שעברה מכבי חיפה סיימה בשפל מקצועי חסר תקדים. לא רק התוצאות והמיקום בטבלה, אלא בעיקר הכדורגל האיום שהיא ניפקה: המסירות הבלתי נגמרות בין הבלמים, היעדר היצירתיות בחלק הקדמי ומרכז המגרש האנמי. באו אלאך ורוטן ועבדו קיץ שלם – לא על מהפכה נוספת בסגל שתעלה למועדון עוד עשרות מיליונים, אלא בהפיכת הסגל הקיים ליותר טוב.
תגידו מה שתגידו עליהם, אבל ראו את ההבדל. נכון, התוצאות לא היו טובות (הן עדיין לא טובות). נכון, חיפה חטפה שערים קלים מדי (היא עדיין חוטפת). נכון, המשחק לא שטף במשך 90 דקות (לא נראה לי שיש צורך להוסיף). אבל, היה בסיס למשהו. הייתה הרגשה שאם השחקנים הנכונים ייכנסו למשבצות הנכונות בתבנית, משהו טוב עוד יכול לקרות כאן.
הסבלנות של יעקב שחר נגמרה הרבה לפני שזכינו לראות אם הדרך הזו הייתה נכונה. בתחילת העונה (או אולי בזו שלפניה?) מצא המועדון סלוגן מעניין בניסיון למכור עוד כמה מנויים: "אנחנו לא ספרינטרים, אנחנו רצי מרתון". ובכן, הגישה הזו נזנחה במהירות. ההולנדים פוטרו ובמקומם הגיע אלי גוטמן. אמנם מאמן נחשב ומעוטר, שלקח אליפויות מרשימות מאוד (וללא ספק בעל לובי מרשים בתקשורת), אבל עדיין מאמן ישראלי.
גוטמן. החזיר את ה"ישראליות" למכבי חיפה (ערן לוף)
וככה בדיוק מכבי חיפה נראתה אתמול בדרבי: ישראלית. הגולים שספגה היו ישראלים (איבודי כדור במרכז המגרש ושער קל מדי בצד השני, שלא לדבר על מסירת כדור לשחקן יריב), הבילד-אפ במרכז השדה היה ישראלי (נטע לביא, ג'ורג' מנדג'ק ומוחמד עוואד, דווקא השחקנים הכי טובים של חיפה עד כה, לקחו שוב ושוב את הכדור קדימה במקום לשחרר לשחקן פנוי ולרוץ לשטח. פעמיים זה נגמר באיבודים שהובילו לשערים). אפילו הקהל הירוק, שמילא בהמוניו את היציעים בצורה נוגעת ללב, העדיף להתחפף בישראליות מהאיצטדיון בדקה ה-60 (אם כי מבין שלושת הסעיפים, האחרון הוא היחיד שניתן להבין ואפילו להצדיק).
וכך נשארה מכבי חיפה קירחת מכאן ומכאן: מצד אחד, עם סגל גרוע שאמור היה להתחלף בהדרגה, ומצד שני בלי כדורגל ובלי נקודות האור הבודדות שעוד ניתן היה למנות בעידן ההולנדים. בלי שחקנים, בלי סגנון ראוי, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.
מה הפואנטה? מה המסקנה של כל הניתוח הזה? כמו שכתבתי קודם: לא בוכים על חלב שנשפך, אבל בהחלט כדאי למצוא את זה שעושה חור בקרטון, אחרת תמשיך ליפול על הפרצוף בכל פעם שאתה נכנס למטבח.
מה דעתך על הכתבה?