פסגת הפחד: הסיבות לכך שלא רואים מספיק גולים בליגת העל

play שחקני הפועל תל אביב
שחקני הפועל תל אביב | מאור אלקסלסי
מ.ס. אשדוד - הפועל כפר סבא 0:0 04:32

הרוב המכריע של הקבוצות עולות בחשש לכר הדשא. הבעלים מפחדים לרדת ליגה, המאמנים מפחדים לאבד את המשרות, השחקנים מפחדים לשחק והאוהדים מפחדים להפסיד. רמי רוטהולץ צולל פנימה

 ליגת העל נראית רע. הכדורגל שמשוחק בה הגנתי, לא מובקעים שערים, מרבית המשחקים מתקיימים באצטדיונים נטושים. זו תמונה כללית מדכאת שמקובלת על מרבית המעורבים בענף, אין לליגת העל סנגורים, וסביב המראות האלה מתפתח ויכוח אמוציונלי, שעוסק במערכים ובטקטיקות הגנתיות שננקטות בידי המאמנים והקבוצות.

הכדורגל שלנו לא הגנתי מטבעו, הוא גם לא התקפי מטבעו, הוא זורם עם המגמות שרווחות סביבו ומאמץ אותן בקצב שלו. הוויתור שלו על יוזמה התקפית לא נובע מפילוסופיית משחק קדומה שטבועה בגנים שלו ומעצבת את תפיסת המשחק שלו ולפיה כדורגל זה קודם כל הגנה. בליגת העל לא משוחק כדורגל הגנתי, אלא כדורגל אחר שצריך רק למצוא לו את ההגדרה הנכונה, ומכאן אפשר יהיה להבין למה לא רואים גולים בליגת העל.

הגנה והתקפה היו בעבר פילוסופיות מנוגדות שנאבקו זו בזו. המונדיאלים של שנות ה־50 שיקפו את הכדורגל ששוחק בשנים ההן, הובקעו בהם שערים בכמות מוזילה. המונדיאלים של שנות ה־60 היו הגנתיים, המונדיאל בצ’ילה נשא אופי של מלחמת אזרחים. המונדיאל באנגליה, ארבע שנים אחר כך, נשלט על ידי נבחרות פרגמטיות. אנגליה וגרמניה סיפקו גמר מופתי. המונדיאל באנגליה שיקף עשור שבו האסכולה ההגנתית שלטה והיו לה הישגים. הפילוסופיה ההגנתית לא תקעה את המשחק לטווח הארוך, בסופו של דבר היא קידמה אותו, היא הציבה לו דילמות שאילצו אותו למצוא פתרונות. הכדורגל של שנות ה־70 הגיב בריאקציה, הוא הציג את נבחרת ברזיל הגדולה ואת מיכאלס וקרויף, ששרטטו את הכדורגל שישמש מודל מעתה ואילך.

הפעם האחרונה שבה הכדורגל ההגנתי המזוקק הציג את עצמו כתפיסה רווחת הייתה במונדיאל 1990 באיטליה. הכדורגל ששוחק באיטליה הוצא מחוץ לחוק, ומאז היחסים בין ההגנה להתקפה הוסדרו. הם נטמעו זה בזה. הכדורגל ההגנתי הצרוף מוטמע וחבוי בתוך כדורגל יוזם, שמטרתו להבקיע שערים.


הוויתור שלו על יוזמה התקפית לא נובע מפילוסופיית משחק קדומה (אריאל שלום)

המפעלים האירופיים, גם בשלבים המוקדמים שלהם, מציגים קבוצות נחותות שלא באות להתגונן ולהתבצר, גם לא במשחקי חוץ חסרי סיכוי. "בונקר" הוצא מהלקסיקון. הוא לא הוחלף במונח אחר, התפיסה נעלמה. מוריניו מחנה אוטובוס כדי לנצח, לא כי הוא פוחד להפסיד.

סלביה פראג, זלצבורג, באזל – הן המודל. הכדורגל שאותו צריך ללמוד ולחקות נשקף יום־יום בכל ערוצי התקשורת. בין הוגי הדעות הגדולים, אלה שמכתיבים מגמות, אין מחלוקות מהותיות, רק סגנוניות. כולם מאמינים בכדורגל יוזם ומטיפים לו, כדורגל שגורם לדברים לקרות ולא תוקע אותם ומחבל בהם. את היוזמות ההתקפיות שלו הכדורגל מתחיל בהגנה, בכל פינה במגרש. זה כדורגל שגורם לכך שרוברטו פירמינו, השפיץ של ליברפול, הוא שחקן הגנה מושלם.

קבוצות אירופיות קטנות מתקיימות מגידול וממכירה של כישרונות צעירים. זה מאלץ אותן לתחלופה מתמדת. במודל הזה, הזדמנות לצעירים היא אילוץ קיומי. הליגות האירופיות הקטנות מאיצות בכישרונות שלהן לגדול, להתפתח ולבלוט כדי שימכרו ויפנו את הבית לבאים אחריהם. בליגות האירופיות הקטנות תמצא הרבה מאוד צעירים לא מוכרים, שבאים והולכים, ומעט מאוד ותיקים מסורים ומנוסים שנתקעו שם כי דרכם בחיים לא צלחה. אלה ליגות מורעבות לכישרונות צעירים ומחויבות לתת להם להתבטא. הליגות האלה ייקחו שחקן אלמוני, כמעט לא מוכר בארצו, שאגב אין לה הרבה מה להציע, וייתנו לו הזדמנות להראות מה הוא יודע. כך הופך שון ויסמן מאחד שישב על הספסל במכבי חיפה למלך השערים בליגה האוסטרית. והוא עוד יכול להמשיך הלאה בלי שאף אחד בכדורגל המקומי יבין איך ולמה. הוא רק קיבל הזדמנות באווירה שמפצירה בו להתבלט ותראו מה קרה.

השפיץ של ליברפול הוא שחקן הגנה מושלם (Gettyimages)

בליג ־העל מתקיימים מדי עונה עשרות משחקים במעמד של צד אחד. רק קבוצה אחת באה לשחק. יתר המשחקים הם בין שתי קבוצות שבאו לשחק אבל בזהירות. הרוב המכריע של קבוצות ליגת העל רואות עצמן כקבוצות הפלייאוף התחתון ומכאן הציפיות. בנסיבות מסוימות הן יכולות גם להתגלגל לפלייאוף העליון, זה קורה כשמתוך בהלה הן אוגרות מספיק מהר די נקודות שידחקו אותן לפלייאוף העליון, אבל שם אין להן שאיפות. "זאת לא הליגה שלנi". כמה פעמים אתה שומע מאמני קבוצות בליגת העל מנתחים משחק עם "זו לא הליגה שלנו". במשחקים האלה הם יסתפקו בהפסד מכובד, ישתדלו להימנע מתבוסה, כי בשבוע הבא יש להם משחק מול אשדוד. אשדוד כן בליגה שלהם, ונגד אשדוד, בי"א, זה משחק על שש נקודות שאותו צריך לשחק בזהירות גדולה, ובין הימנעות מתבוסה לבין זהירות גדולה אין מתי לשחק כדורגל.

השחקן הצעיר שגדל כאן מאולף לשרוד. הוא מוכוון לכך מגיל צעיר בידי מאמניו. לשרוד זו שאיפת חייהם של בעלי קבוצות ומאמנים בליגת העל, כי אין כדורגל בליגה אחרת. הליגה הלאומית זה כדורגל של חצרות אחוריות. שחקני עבר, מאמנים, מדברים על כך כבר כמה שנים, גיורא שפיגל השמיע את הטענה הזאת רק השבוע – הכדורגל הישראלי לא מנחיל לילדיו טכניקה, הוא מלמד אותם לקחת בנאדם, לא מה לעשות עם הכדור. שלמה שרף יוסיף כאן: לנטרל, לחבל ולקלקל, את זה הכי קל ללמד. לחשוב, ליזום, לתקוף, לכבוש – זה סיפור אחר.

רוב מאמני הקבוצות בליגת העל הם שורדים קשי יום שחיים בתוך המשחק הזה וכלליו מקובלים עליהם. הם מקבלים לידיהם שחקנים שגדלו אצל מאמנים בצלמם ויודעים מה שמוטל עליהם לדעת כדי לשרוד: לסגור, לחפות, לקחת בנאדם.

עוד יכול להמשיך הלאה בלי שאף אחד בכדורגל המקומי יבין איך ולמה (Gettyimages)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי