להתעורר בבוקר ולהיצמד למקלט הטלוויזיה בשביל לראות משחק כדורגל – זו ישראליות בעיניי. לנסוע לשדה התעופה בלוד כדי לקבל את פני שחקני נבחרת ישראל – זו ישראליות בעיניי. לעשות את הדרך לעבודה, ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית, תוך האזנה לשידור משחק כדורגל ברדיו – זו ישראליות בעיניי. גם למצוא תירוץ טוב לבוס על איחור בגלל/בזכות משחק כדורגל – זו ישראליות בעיניי.
ואת כל הישראליות הזו, כולה ובמלוא עוצמתה, קיבלנו בדיוק לפני 29 שנים כשנבחרת ישראל התארחה בסידני אצל נבחרת אוסטרליה במשחק היסטורי שבסיומו העפלנו למשחקי ההצלבה למונדיאל איטליה 1990. הייתי בין הישראלים הבודדים שישבו ביציעי אצטדיון הקריקט בסידני, שהוסב לאצטדיון כדורגל אך ורק כדי להכיל 40 אלף אוהדים משולהבים, כדי להעביר את השידור ברדיו.
העובדה שכמעט שלושה עשורים אחרי, אני יכול לשדר לכם את ההרכב הפותח שלנו באותו משחק, ויכול להזכיר לכם בלי לחפש שום אתר אינטרנט את החלוצים אוסקר קרינו ואדי קראנצ'ביץ', את הקשרים פרנק פרינה ודייויד מיטשל וכמובן את צ'ארלי יאנקוס המאיים, אומרת עד כמה החוויה הזו נחרטה עמוק בזיכרוני.
אף אחד כבר לא זוכר שלאורך כל משחקי המוקדמות ניצחנו בעצם רק את ניו זילנד 0:1 באצטדיון ברמת גן ובכל זאת הגענו למשחקי ההצלבה בזכות שלוש תוצאות תיקו נוספות, וחלק גדול מחובבי הכדורגל המבוגרים לא זוכרים בכלל שהמשחק ההוא באוסטרליה הסתיים בתיקו 1:1. הזיכרון הצרוב של כולם הוא אותו שער של אלי אוחנה אחרי שעשה קרקס מכל הגנת האוסטרלים והשאיר את השוער ג'ף אוליבר שרוע על הדשא כאילו ירו בו.
השעה הייתה 14:30 או אולי 15:30 אחר הצהריים בסידני. לרגע אחד לא חשבתי שכל כך הרבה ישראלים צמודים באותה שעה למסכי הטלוויזיה ועוקבים אחר כל פעולה של סיני, קלינגר ורוזנטל ואחרי כל הדיפה, הצלה, יציאה מהשער של בוני גינצבורג. בדיעבד, רק כשחזרנו, הבנתי עד כמה המדינה עצרה כאן נשימתה באותן 90 דקות.
אבל הסיפור שכמעט ולא מוזכר מאותה חוויה ישראלית נדירה, קשור ישירות בכוכב הגדול ביותר של אותו משחק: אלי אוחנה. אוחנה, אז בן 25, שיחק במכלן. הוא טס אתנו חזרה מסידני לבנגקוק, אחר כך מבנגקוק לפרנקפורט, ואז נפרד מהנבחרת והמשיך למשחק של קבוצתו הבלגית בגביע אירופה למחזיקות גביע. הנחיתה שלנו בלוד הייתה שעות ספורות לפני ליל הסדר. זה לא הפריע לאלפי אוהדי כדורגל להגיע לשדה התעופה. חלקם, אין לי מושג איך, הקיפו את המטוס אחרי הנחיתה. הוסיפו אליהם את עובדי רשות שדות התעופה ואת המקורבים, או כמו שקראנו להם הפרוטקציונרים, כדי לראות מחלון המטוס נחילי אדם על מסלול הנחיתה.
בעידן הטרום שרוולים הירידה הייתה במדרגות, מה שנקרא פעם כבש המטוס. אחרי שהמאמנים יענקל'ה גרונדמן ואיציק שניאור, עליהם השלום, ירדו ראשונים, עטפו האוהדים את כולם באהבה, אבל יותר מכל חיפשו את אלי אוחנה. הכינו לו זרי פרחים, השקיעו עבורו בשלטים, קנו פילים בשביל הצילומים, אבל אלי אוחנה החמיץ את קבלת הפנים הכי ישראלית שיכול היה לקבל.
אלי אוחנה. החמיץ את קבלת הפנים הכי ישראלית
השידור ההיסטורי מטהרן / עמי פזטל
עד היום, 44 שנים לאחר ששידרתי לישראל, בהתרגשות רבה, את "השידור החי" של משחק הגמר בכדורגל (איראן נגד ישראל) מ"משחקי אסיה", בטהרן (1974), עדיין עוברת בי צמרמורת. אני נזכר במין בהלה, כיצד "נבלעה" עמדת השידור שלי בתוך ים של כמאה אלף איראנים נלהבים באצטדיון. אכן, היה זה מבחינתי שידור היסטורי, נדיר, מרגש, שלא יישכח ממני אפילו לאחר עשרות שידורים ממקומות אחרים רבים בגלובוס.
היו בשידור מטהרן ייחודיות ומיוחדות, הן משום האווירה הלוהטת והרוגשת סביבי בארץ מוסלמית, הן משום אפשר לומר שחשתי פעמי היסטוריה, בצל שנותיו האחרונות של השאה ושלטונו המערבי. ואולי גם משום שבמשחק כה חשוב וגורלי, הפסידה הנבחרת הלאומית שלנו דווקא משער עצמי (של יצחק שום). 1:0. כך קרה שהשער היחיד בשידור – היה שער נגדנו. כשאני חושב לעצמי, היום, כיצד העזתי לצעוד, לבדי, בבוקר משחק הגמר, בלב ליבו של שוק הבזאר הענק והצבעוני של טהרן, בינות לאלפי מוסלמים אדוקים – אי אפשר שלא לחוש מיד באיזו תחושה קצת מוזרה ולשאול, פשוט, איך אפשר להאמין? אבל, כן, זה קרה. פעם בחיים.
כשעזבנו את טהרן, לאחר תום משחקי אסיה (בהם השתתפו רבים מטובי הספורטאים שלנו ובהם נבחרת הכדורסל שזכתה בזהב ואסתר שחמורוב שזכתה בשלוש מדליות זהב), בשיירה מאובטחת לשדה התעופה, וכאשר גלגלי המטוס נותקו מהקרקע והוא המריא לישראל, הרגשנו, ואולי לא ידענו בדיוק למה, מין הקלה גדולה. כנראה ידענו שנגענו איכשהו בכנפי ההיסטוריה.
גליצ'ים על השטיח בבית / משה פרימו
לא אשכח אף פעם את אחד המשחקים הגדולים בכדורגל הישראלי, אותו שידרתי לתכנית "שירים ושערים". איצטדיון "וסרמיל" בבאר שבע, 28 בפברואר 1998, מחזור 21, הפועל ב"ש נגד בית"ר ירושלים. בית"ר, שבסיום אותה עונה זכתה באליפות עם המאמן דרור קשטן, נקלעה לפיגור כבר בפתיחה. איציק קורנפיין השוער נפצע ובמקומו נכנס השוער השלישי משה גריף. התחושה במגרש הייתה שב"ש הולכת לפרק את בית"ר וזה קיבל משמעות נוספת לאחר שעוד במחצית הראשונה יוסי אבוקסיס "נכנס" ביוסי בניון והורחק.
ללא אבוקסיס, עם שוער טירון בשער וכשהיא כבר בפיגור 2:0 במחצית, 15 אלף אוהדי ב"ש עמדו על הרגליים והקניטו את היריבה בשירה: "היום אתם מקבלים 5". מה שקרה במחצית השנייה פשוט לא ייאמן. בית"ר עם שלושת ההונגרים, פישונט, שאלוי והמאר והמחליף ניר סביליה, לא רק שהפכה את התוצאה, אלא פירקה בעצמה את ב"ש עם חמישייה בדרך ל-2:5. לא היה אז שידור ישיר בטלוויזיה. כולם, כמיליון מאזינים, שמעו רשת ב', את "שירים ושערים". למחרת טלפן אלי אברהם לוי, מנהלה של ביתר ירושלים, ושאל אותי "אתה יודע כמה טלפונים קיבלנו על השידור שלך ברדיו? אוהדים עשו גליצ'ים על השטיח בבית". אין מחמיא מזה.
סחפתי מדינה שלמה / זוהיר בהלול
בפארק דה פרינס סיימה חיפה באופן מפתיע את משחקה בתיקו 1:1. אמנם פאריס של אז איננה פאריס המעוטרת והנוצצת של היום, ובכל זאת הירוקים נזקקו לניצחון. קריית אליעזר דמה לכור אטומי חם. הדציבלים היו בדרגת התפוצצות. השלהוב הרעיד לבבות. היציעים מטו ליפול והשחקנים היו אמורים להתעלות מעל ליכולת של אדם רגיל.
מולם, אוקוצ'ה הלהטוטן הניגרי הפנומנאלי ועבדכם הנאמן בטירוף, משחר לטרף. הכוננות כמו לקראת מלחמה. מכונס בתוך עצמי, מצויד באוזניות עבותות כמו לקראת טיסה לחלל. מגויס למשימה כמו לקראת התמודדות סופר גורלית. מחויב לשבועה שהבריות לא ישכחו. לעולם לא את השידור הזה.
בשביל זה צריך דרמה וקיבלתי אותה. כמו בתסריט מוזמן מראש. בדיוק כמו שפיללתי ודמיינתי. חיפה מובילה, פאריס משווה. פעמיים. נותרו דקות בודדות. בית המקדש מטלטל. היציעים מתנדנדים כמו בשל רחשים טקטוניים. ואני באטרף. קולי מרעיד את עצי האורן שבכרמל. האוזניים של עיר שלמה, ואולי של מדינה שלמה מוכנות לספוג את הרעש הדרמטי הבוקע מקולי. והשאלה שנותרה פתוחה עוצרת נשימה ומהפנטת מאין כמותה. האם חיפה תנצח?
ואז מגיע שער ניצחון ירוק ההופך את העלילה לבלתי נסבלת, אבל משמחת וקרנבלית. סחפתי מדינה אחת, כל כולה, לאורגזמה קולקטיבית, המונית בלתי נשכחת. ואחרי שסחטתי את הגרם האחרון מטונות של פאתוס וטירוף, שבתי הביתה תוך כדי שאני אוצר בתוכי חוויה מדהימה שהפכה לספקטקולרית בתודעה של מדינה אחת.
מה דעתך על הכתבה?