לבוא, לראות, לנצח: זו הגישה שישראל צריכה להגיע איתה לסקוטלנד

אם מסתכלים על נסיונות העבר של הנבחרת, של נציגות ישראליות בחו"ל ושל המנהל הטכני וילי רוטנשטיינר, מגלים שהמשחקים הגדולים לא היו אלה שבאנו לגנוב בהם נקודה. המסקנה של עמיקם לקראת המשחק הקריטי ברורה

כדי ללמוד מה צפויה להיות הגישה של נבחרת ישראל ביום שלישי בגלזגו – שם היא זקוקה לנקודה אחת כדי לעלות שלב ודרג בליגת האומות – הייתם צריכים לשמוע את וילבלד רוטנשטיינר באימון ביום שלישי.

וילי רוטנשטיינר, המנהל המקצועי של נבחרת ישראל, שיש הטוענים כי פרצופו נראה היום הרבה יותר בהשוואה לימים שאחרי ההפסדים באלבניה וצפון אירלנד, סיפר על הקמפיין של נבחרת אוסטריה ליורו 2016. “אוסטריה העפילה למונדיאל אבל מעולם לא העפילה ליורו ושיחקה ב-2008 בטורניר הגמר רק כי אירחה אותו”, הוא פתח את דבריו, ואז סיפר: “לנבחרת חיכו בשלבים המכריעים של המוקדמות שני משחקי חוץ משמעותיים: במוסקבה מול רוסיה ובשטוקהולם מול שבדיה. קצב צבירת הנקודות של אוסטריה היה מרשים גם כך והספיקו לנו (רוטנשטיינר היה המנהל הספורטיבי של נבחרת אוסטריה בעת הזו, בדיוק כמו תפקידו בהתאחדות) גם תוצאות תיקו במשחקי החוץ הללו, כדי להיות בין שתי הראשונות בבית ולהעפיל לראשונה בהיסטוריה של אוסטריה ליורו. אבל לא חשבנו שזה נכון להסתפק בתיקו ונסענו לשם כדי לנצח, להיות דומיננטים, להכתיב את קצב המשחק, ואכן ניצחנו, 0:1 ברוסיה ו-1:4 בשבדיה. לא מספיק שמנצחים בארץ, צריך גם לנצח בחוץ”.

עם גישה כזו אין צורך להוסיף מילה, בפרט לאחר שרוטנשטיינר התראיין באוסטריה בימים האחרונים וטען כי “האופוריה בישראל, אחרי ניצחונות, מסוכנת”, ואם הוא אמר גם את זה וגם את זה, כנראה שאנחנו הולכים במטרה לנצח בסקוטלנד.

שחקני הנבחרת חוגגים. זו הרוח שצריך להגיע איתה (דני מרון)

וזה לגמרי נכון. ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי מלמדת כי בכל פעם שישראל הגיעה, כדי לשחק כדורגל ולנצח, היא גם ניצחה או לפחות הביאה את הכרטיס לשלב הבא, ויש לכך גם קבלות בזירת הקבוצות (מכבי חיפה והפועל תל אביב בפארמה, הפועל תל אביב בזלצבורג, לוקומוטיב, פריז ו-וינה, מכבי תל אביב בפלזן ובבאזל, מכבי חיפה בזלצבורג, מכבי פת בבלגרד ויש עוד כאלה שפרחו מזכרוני). ישראל הובילה ביוגוסלביה ב-1960, בסידני ב-1969 וב-1989, בפריז ב-1993 – גם משחקים שאינם מאני טיים – והביאה הישג. לפעמים זה לא הצליח לה, כמו בפולין ב-1995 או בבולגריה ב-1997.

נדמה כי המשחק הכי גדול של נבחרת ישראל בחוץ הוא גם זה שהביא לה את ההישג המשמעותי האחרון שלה – העפלה למשחקים האולימפיים ב-1976 במונטריאול – כאשר ניצחה בסיאול 1:3 את דרום קוריאה. וזה לא היה סתם משחק. היו בו הברקות טקטיות, ובעיקר תחושה שישראל לא גנבה ניצחון אלא באה וניצחה, ממש כך. כל המשחקים הגדולים נבנו על כך שהמארחת – בדרך כלל נבחרת עדיפה בביתה – התכוננה לקבוצה שתבוא להתגונן כדי להשיג תוצאה שתספיק לה לשלב הבא, והופתעה מנבחרת/קבוצה שתקפה אותה, לחצה אותה, השיגה שטחים והענישה את היריב על ההרכב היומרני והמשחק הלא זהיר שלה. פרדוקסלית, הרבה יותר קל להשיג תוצאה בחוץ מאשר בבית, כי למעט פקטור הקהל, משחק ביתי מחייב אותך לשחק יותר הרפתקני, והיריב יכול להתגונן היטב ולעקוץ. בכל פעם שנבחרת זרה הגיעה לישראל ושיחקה מהרגע הראשון כדי לנצח, היא פירקה אותנו לגורמים. אולי הגישה של רוטנשטיינר – שתכתיב את הגישה של הרצוג והבחורים – תביא לסקוטלנד את היכולות ההתקפיות של הנבחרת ואת הכישרון, כי בכל הקשור לאלמנטים של טכניקה בסיסית – לא אישית – הסקוטים לא רואים אותנו ממטר.

אפשר לומר על רוטנשטיינר הרבה דברים פחות נעימים, אבל אהבתי מאוד את הגישה שלו לקראת המשחק ביום שלישי. נבחרת ישראל לא צריכה לגנוב נקודה בסקוטלנד כדי לעלות, כי אז היא תתקשה להשיג הרתעה ולבנות בטחון לקראת מוקדמות היורו ופלייאוף ליגת האומות – היא צריכה לבוא ולנצח.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי