תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
לתוצאות נוספות

התפלחתי לראות היסטוריה: הסיפורים האולימפיים הגדולים

גל פרידמן | עדי אבישי
סיפורי ה-70: רמי ויץ דהר לאולם הג'ודו בברצלונה, דני דבורין שידר היסטוריה בטלפון, אייל לוי על פרידמן הנשכח, עזי דן על ספורטאית ענקית ושמה לי קורזיץ' וברוריה ביגמן על השנייה שאחרי האכזבה
דגלון של ישראל ומדליה היסטורית / רמי ויץ 
כשהייתי בן שלוש, זה היה השער של סטלמך נגד ברית המועצות. בגיל 17, התרגשתי עם כולם למראה השער של מוטל'ה במקסיקו. ב-1977 זה היה 'הו הא מה קרה צסק"א אכלה אותה'. וברודי שם אותנו על המפה ושולח את ההמונים לכיכר המדינה אחרי הזכייה ההיסטורית בבלגרד. כשדר, הרגע הישראלי הגדול שלי היה אולי ה-0:5 של הנבחרת מול אוסטריה, והמראה של רבבות צופים נשארים ברמת גן שעה ארוכה אחרי הסיום, כי זה היה גם הרגע הגדול שלהם. או אולי שתי הזכיות של מכבי תל אביב ביורוליג בעשור הקודם.

אבל בחרתי לכתוב על רגע ישראלי גדול אחר, אחד שלאו דווקא שידרתי, אבל חזיתי בו הכי מקרוב שאפשר. באותו ערב, ב-1992 בברצלונה, שידרתי מרים משקולות ישראלי מנסה לשרוד במשקל שלו באולימפיאדת ברצלונה. באותו ערב התחרתה יעל ארד על מדליה בקצה השני של העיר, ואני עשיתי חשבון שהמשקולן שלי ייפול במוקדמות ואני מגיע בזמן לעודד את יעל. אבל הבחור, ואני מצטער ששכחתי את שמו, התחיל להתקדם במעלה התחרות, ולפתע חשבתי, שעם כל הכבוד ליעל, אולי אני אהיה זה שאשדר מדליה אולימפית ישראלית ראשונה. בסוף נגמרו לו הכוחות והוא נשר, ואני כל עוד רוחי בי, תפסתי מונית ודהרתי לאולם הג'ודו כדי לראות את יעל, ממרחק שני מטר, לוקחת מדליה היסטורית. כחלק מצוות השידור היה לי מקום ביציע הטלוויזיה, אבל זה היה רחוק ומנוכר ולכן התפלחתי ליציעי הקהל כדי לחוש את האווירה בשלמותה.

ומה שאזכור בעיקר היה מראה של קשיש, לבוש בחליפה מהודרת ועניבה, יושב לבדו, דגלון קטן של ישראל בידיו, והוא בוכה ורועד מהתרגשות. הוא סיפר לי שהוא יהודי ובא במיוחד מניו יורק כדי לראות ספורטאי ישראלי על הפודיום. אין לו מושג קלוש בג'ודו ואפילו לא הצליח לקלוט בדיוק מה שמה של המיידל'ע הישראלית שהולכת מכות עם הצרפתייה על המזרן. אבל כשיעל עלתה על דוכן מספר 2 הוא עמד על שתי רגליו ונופף בגאווה בדגל הכחול לבן. הרגע הגדול שלו, הרגע הגדול שלי.



ארד וסמדג'ה מציגים את המדליות (יצחק בן חורין)

שימחת את עם ישראל / דני דבורין
במכלול שידורי הספורט שהעברתי, בולט שידור אחד והוא זכייתה של יעל ארד במדליית הכסף, בתחרויות הג'ודו של המשחקים האולימפיים 1992. ואם יש צורך להזכיר: הייתה זו המדליה האולימפית הראשונה של ישראל, מאז 1952 שבה החלה להשתתף במשחקים האולימפיים.

יעל התמודדה במשקל עד 61 ק"ג והקרבות נערכו בפלאו בלאו גראנה, אולם הספורט של ברצלונה. עוד לפני שהחלה התחרות היה ברור שארד הגיעה לספרד נחושה לא לשוב הביתה בידיים ריקות. למעשה, לדעתי, היא כיוונה להכי גבוה, כלומר, לזכות במדליית הזהב.

היא פתחה בניצחון על הספרדייה גומס מרטין ולאחר מכן גברה גם על מירוסלבה יאנוסיקובה מצ'כוסלובקיה. בכך הבטיחה את מקומה בחצי הגמר, הישג בלתי מבוטל. אולם כדי להגיע למאבק על מדליית הזהב היה על יעל ארד לנצח את מי שנחשבה אז לג'ודאית הטובה ביתר בעולם, באותו משקל, הגרמניה פראוקה אייקוף. ואמנם השתיים ניהלו קרב איתנים, בסיומו ניצחה יעל – ניצחון שבכל מצב הבטיח לה את מדליית הזהב או הכסף.

את קרב הגמר מול הצרפתייה קתרין פלורי, העברתי בשידור ישיר לקול-ישראל, לא באמצעות קו שידור, אלא בטלפון בעל חיוג ישיר בין-לאומי. האמת היא שמיד עם פתיחת השידור ההתייחסות לקרב על הזהב, דומה לכל שידור אחר. יעל הייתה נהדרת, ולרגעים נדמה היה שהיא בדרכה לניצחון. אלא שעם סיום הקרב המרתק והצמוד עד מאד, נקבעה פלורי למנצחת, קביעה שלא הפחיתה את ההתלהבות מכך שיעל תעמוד על הפודיום, ותענוד על צווארה מדלייה היסטורית לישראל.



זכורני שלאחר טקס המדליות ניגשתי אל יעל שפניה נפלו, וניסיתי לעודדה: "חשבי על המדליה ההיסטורית. שימחת את כל עם ישראל". יעל אמרה לעיתונאים שהיא מקדישה את המדליה לזכרם של י"א חללי מינכן. הרגע הזה עורר צמרמורת והוא העיד על יעל ארד הספורטאית הגדולה, והאישיות יוצאת הדופן. בברצלונה 1992 שידרתי גם כמה ממשחקיה המרהיבים של נבחרת החלומות של ארצות הברית בכדורסל. זו הנבחרת הגדולה מאז ומעולם, שכללה בהרכבה בין היתר את מייקל ג'ורדן, לארי בירד, סקוטי פיפן ודיוויד רובינסון. אבל עם כל הכבוד, כישראלי, ברור שלא היה לי בברצלונה רגע גדול יותר מזכייתה של ארד במדליית הכסף האולימפית.

14 שנה ואף אחד לא זוכר / אייל לוי
בואו נודה, מדליית זהב אולימפית, בגלישת רוח, היא כבוד אדיר, אבל לא מי יודע מה מצטלמת טוב. זה לא נוקאאוט מהדהד באגרוף, שאפשר לקפוץ איתו ביציע, או שער ניצחון בתוספת זמן, שמשגע מדינה שלמה. זה עניין של שיוט ועוד שיוט, עד הפודיום הנשמה יוצאת.

חיכינו לגל פרידמן בתוך סירת זודיאק יוונית, במים העמוקים, סמוך למצוף הסיום. השמש המטגנת, הגלים הגבוהים, איפה הגולש הישראלי? במצבנו הבריאותי היינו מוכנים לחתום על מדליית כסף, העיקר שכבר יגיע. ואז פרידמן צץ לו במעלה התמונה, פילס את דרכו לקו הסיום. בראש עשינו חישובים מהירים לפי הרוח, והמיקום המשוקלל, מה הוא מביא לנו הטאלנט. זהב, אתם רוצים להגיד שזה באמת זהב?


זו באמת הייתה מדליית זהב. גל פרידמן (עדי אבישי)

אני יכול לספר שמהרגע שפרידמן קבע עובדה ועד שההמנון נוגן לראשונה במשחקים האולימפיים באתונה, זה היה יום של צמרמורות, דמעות בזווית העין והתפרצויות רגש בלתי נשלטות. אנשים התהלכו לידנו כסהרורים, לא ידעו מה בדיוק עושים עם המדליה בצבע הנכון. אנחנו הרי מדינה שבדרך כלל רגילה לנשור במוקדמות, שנפסלת בגלל זינוק הפוך ופתאום ישראל וארה"ב באותה סירה, אוכלות מאותו מסטינג.

אם זו הייתה יעל ארד, או אריק זאבי, תהיו בטוחים שעל הזהב הזה היינו חיים עד היום. כל יום עצמאות, יום ספורט, יום שחרור ירושלים, היינו מקבלים אותם כמדליקי משואה. פרידמן, הצנוע, שם את המדליה בארונית, כאילו מדובר בתעודת הוקרה והמשיך בחייו, הרחק מאור הזרקורים. 14 שנים עברו ומי בכלל זוכר?

רק שבעמוד הראשון של ספר ההיסטוריה הספורטיבי, לא מתייחסים לאופיו של כוכב, או לכללי ההתנהגות, שם מציינים את גודל ההישג ואת הפסגה הזו אף אחד לא ייקח, ממדליסט הזהב הראשון של מדינת ישראל.


מדליסט הזהב הראשון של ישראל, את זה אף אחד לא ייקח ממנו (עדי אבישי)


גל פרידמן ועל פניו חיוך שלא יישכח (Gettyimages)


בגלל הרוח / עוזי דן, הארץ

זה דווקא לא סיפור על הצלחה או ניצחון, אליפות או גביע, מדליה או פודיום. אלא על כישלון, כביכול. אבל הוא מסמל את הקושי, ואת הרוח, של אחת הספורטאיות הכי גדולות בשבעים שנות המדינה.

זה היה במשחקים האולימפיים בלונדון, יותר נכון בוויימות', כמה שעות דרומית ללונדון, לחוף הים. לי קורזיץ' שלוש פעמים אלופת עולם בגלישת רוח (אז, בהמשך תהיה פעם נוספת), כולל בשתי האליפויות לפני האולימפיאדה הגיעה כמועמדת ברורה למדליה. היא התחילה את התחרויות נהדר, אחרי שמונה שיוטים מעשרה – היא ניצחה בשניים ובשלושה נוספים סיימה שניה – היא היתה במקום השני. התקווה למדליה התחלפה כבר בתפילה לזהב.

גם אחרי שני השיוטים הסדירים אחרונים, הפחות טובים, היא נותרה שניה. אמנם כבר במרחק בלתי אפשרי מעשית ממרינה אלבאו הספרדיה שתזכה בזהב, אבל שיוט מדליות טוב היה נותן לה מדליית כסף, סביר – ארד. ההרגשה של כולנו, עיתונאים, אנשי המשלחת וכל מי שהיה שם, הייתה שנראה אותה על הפודיום.

קורזיץ' נתנה את כולה, כרגיל, אבל בלי רוח ועם כאבים הפך השיוט האחרון לסיוט. היא פתחה לא רע, אך הלכה ונמוגה, סיימה תשיעית מתוך עשר מה שהוריד אותה למקום השישי הכללי. היא יצאה מהמים והזילה דמעה על כתפי מוטי קירשנבאום המנוח – שהיה שם לא רק כעיתונאי, אלא קודם כל כשכן ממכמורת וכחבר קרוב.


קורזיץ. היתה ונשארה גיבורה (Gettyimages)

האכזבה של כולם, של קורזיץ' קודם כל כמובן, הייתה עצומה. הרגליים שלה היו פצועות, מדממות ממש, המאמץ שהשקיעה היה סיזיפי, באופן ברור כאב לה וכל זאת כשהיא עדיין לא מגלה על המחלה ממנה היא סובלת.

ברקע הניפה המשלחת הספרדית את אלבאו על הגלשן שלה וחגגה את הזהב, לא רחוק משם הייתה שמחה גדולה של הפולנים עם זופיה קלפאקה – חברה טובה של קורזיץ' אגב – שהביאה מדלית ארד. קורזיץ' אמנם סיימה 'רק' שישית' אבל היתה ונשארה גיבורה. לא פחות. שנה אחרי בברזיל היא תזכה פעם שלישית ברציפות בתואר העולמי.

כשמוקי סתם את הפה לעיתונאי / ברוריה ביגמן
למעלה מ-40 שנות תקשורת ספורט באמתחתי, בהן חוויתי הישגים מקצועיים יוצאי דופן. כעיתונאית ספורט במעריב, האישה היחידה בישראל בתחום במשך 15 שנה, רשמתי על שמי סקופים וסיפורים אנושיים יוצאי דופן שרבים זוכרים עד היום. בהמשך, כשעברתי לעסוק במתן שרותי תקשורת לארגוני ספורט וקבוצות, חוויתי רגעים גדולים בלתי נשכחים שהולכים איתי כל החיים. אני חיה ונושמת את הספורט בישראל מהיום שאני זוכרת את עצמי.

ניצחון והפסד הם ריגוש מיוחד המייצר בי אדרנלין גבוה מאוד. אני לא מתביישת לומר שפעמים רבות קרה לי שלא הצלחתי להירדם בלילה אחרי חוויה ספורטיבית עמוקה. יש מאחורי 360 מעלות, מעגלים מעגלים של עשייה בתקשורת הספורט בישראל. הוטלו עלי אינספור משימות בהן נדרשתי לראיין שחקנים או מאמנים אחרי הפסד במשחק חשוב של נבחרת ישראל או קבוצתם או לראיין ספורטאים אולימפיים אחרי אכזבה שלא הצליחו לעמוד במטרה ההישגית שהציבו לעצמם.


שגיא מוקי. היה קרוב למדליה אולימפית (Gettyimages)

החוויה המרגשת ביותר עבורי בכל השנים הרבות האלו, הייתה המשחקים האולימפיים בריו 2016. כדוברת משלחת ישראל לאירוע, הופקדתי בוועד האולימפי בישראל על הקשר בין המשלחת לתקשורת. הייתי ליד כל אחד ואחת מהספורטאים, חברי המשלחת, מיד בסיום התחרות שלהם, כשהיו צריכים להתייצב לראיון תקשורתי. הפעלתי את כל הניסיון המקצועי רב השנים שלי. החלק הקשה ביותר, קורע לב הייתי מגדירה זאת, היה כשניצבתי דרוכה לצדם של ספורטאים מאוכזבים שאומה שלמה רצתה כל כך בהצלחתם, והם לא עמדו בציפיות של עצמם קודם כל. התקשורת לחצה לשמוע מה יש להם לומר מיד ועכשיו, מבלי לתת להם לקחת רגע אוויר.

אני, בהבנה ובהזדהות מלאה עם מה עובר על הספורטאים ברגעים הכי קשה מבחינתם, הגעתי להבנות עם העיתונאים שניתן להם זמן להיות עם עצמם. רק לאחר מכן ליוויתי את הספורטאים לראיונות, לא עזבתי אותם ויצרתי גבולות. אני מסירה את הכובע בפני הספורטאים. באומץ רב, למרות החנק בגרונם ענו הספורטאים גם על השאלות הכי קשות. נכון שעשינו הכנה מוקדמת כיצד להופיע מול התקשורת בכל מצב, אבל ברור לכולנו שכשלא מצליחים שוכחים את כל מה שהסברנו. הרגשות גוברים על הכל, וזה לגמרי טבעי.

זכורה לי היטב שאלה בשידור ישיר לג'ודאי שגיא מוקי שסיים במקום החמישי בריו: "אחרי דירוג כזה, אתה פורש מג'ודו?" השאלה, חסרת הרגישות קוממה אותי. יחד עם זאת הייתי גאה בתשובתו של מוקי המופתע שאמר משהו כמו: "לא! זה מאתגר אותי להמשיך ולעשות הכל כדי לממש את החלום שלי לזכות במדליה אולימפית בעוד ארבע שנים. הבכי והדמעות בזמן ראיון, וראיתי הרבה כאלה בריו, כל כך אנושיים. לא אסתיר את העובדה שהתרגשתי בדיוק כמו הספורטאים, ואת הרגעים האלו אני לוקחת אתי לכל החיים.


ירדן ג'רבי חזרה מריו 2016 עם מדליה (אסף קליגר)


גם אורי ששון עלה על הפודיום בברזיל וחזר עם ארד (אסף קליגר)

מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ