מגזין

לא צריך מונדיאל: מסי מהגדולים אי פעם בכל מקרה

ליאו מסי ליאו מסי | AFP
הוא לא מגיע למשחקים גדולים, מחמיץ פנדלים מכריעים, לא מנהיג ולא חושב קדימה. ועדיין, מסי הרוויח את מקומו בין פלה, מראדונה ודי סטפאנו. וגם: למה הצלחת הנבחרות ה"קטנות" היא בלוף? רמי רוטהולץ מנתח
חורחה ולדאנו מסתכל על הכדרור של מסי. זה הדבר הראשון שהוא מבחין בו. הוא עצמו ידע לטפל בכדור. ולדאנו היה בימיו כוכב גדול בריאל מדריד ובנבחרת ארגנטינה, זכה איתה במונדיאל 1986 במקסיקו והוא היה זה ששם את הגול השני בגמר נגד גרמניה. מאופן הביצוע אפשר היה להתרשם שידע מה לעשות עם הכדור. ולדאנו מתייחס למסי בביוגרפיה המשותפת שהוקדשה למסי ולרונאלדו שראתה אור לאחרונה גם בארץ.

זה כדרור שלא נלמד, ולדאנו מאבחן, ומשווה את זה לעבודת הרגליים של כריסטיאנו עם הכדור. אצל רונאלדו, ולדאנו מזהה אינספור שעות עבודה על כל תרגיל. לא אצל מסי. מסי עט לתוך סבך של רגליים ונחלץ ממנו באמצעות הסטות כדור קטנטנות ובלתי נראות בכפות רגליו, בקצות אצבעותיו, במהירות בלתי נתפסת ובדרך שאין בה לא בחירה ולא מחשבה, לא אימון ולא מיומנות נרכשת, אלא חושים ואינסטינקטים.


מסי מושווה מעת לעת עם הגדולים ביותר בתולדות המשחק. אלה, ככל שזכור, לא נכנסו למערבולות אלא עקפו אותן. מסי צולל לתוכן, הוא פורח בסבך הרגליים. וככל שזה סבוך יותר כך זה גם אפשרי יותר מבחינתו.

מסי במדי ברצלונה. לא בורח ממערבולות, צולל לתוכן (AFP)
מסי במדי ברצלונה. לא בורח ממערבולות, צולל לתוכן (AFP)


מסי פועל מחוץ לתבניות המשחק המקובלות, ולדאנו קובע. זה אולי מה שמבדל אותו מכל הגדולים לדורותיהם אליהם הוא מושווה. הם פעלו בתוך תבניות המשחק המוכרות, בתפקידים פחות או יותר מוגדרים. יוהאן קרויף המציא תבנית אבל הייתה לה מסגרת, היו לה חוקים. מסי מודרך על ידי החושים ומופעל על ידי אינסטינקטים. הוא פועל בבועה משל עצמו, ובתוכה רק הוא מזהה את האפשרויות, רואה את המשחק מנקודת מבט שייחודית רק לו ונופל עליו כמו מכת ברק. חבריו לקבוצה נדרשים לצפות את הבלתי אפשרי, לקרוא אותו, לפרש אותו ולעשות את זה מהר. ומסי לא משדר מה ולאן, גם לו אין מושג, ומה שיעשה לא בהכרח קשור לזרם המשחק. מסי לא מתכנן את מהלכיו, לא חושב קדימה, אין ראיות לכך שמסי משקיע מחשבה במשחקו, אבל יש די ראיות לכך שהוא מועד כשמאלצים אותו לחשוב. זה קורה כשהלחץ סביבו גובר, כשהוא מקבל זמן וחומר למחשבה.

הציפיות של ארגנטינה ממנו לקראת המונדיאל ובמהלכו נותנות לו חומר למחשבה. כדור עונשין מ-11 מטר במשחק הפתיחה של הטורניר או בגמר הקופה אמריקה נותן לו זמן למחשבה. מחומרי הביוגרפיה שלו אפשר להסיק כי תהליכים שמצריכים מחשבה לוקחים אותו למקומות לא טובים.

גדולי המשחק לדורותיהם הנהיגו את קבוצותיהם ונבחרותיהם. למסי אין שמץ ממה שנדרש ממנהיג. מנהיגים הם ורבליים, יש להם דעות, הם לא שומרים אותן בבטן. אם למסי יש דעות, הוא לא נותן להן ביטוי. הוא לא מתקשר, לא מנהיג את קבוצתו ולא מנהל את משחקה. גם לא בברצלונה, קבוצתו היחידה מחוץ לנבחרת. הוא מצוי לצדו של המשחק ועל פי רוב מעליו. וכשהוא מקבל את הכדור לרגליו מתחוללת התרחשות חדשה שלא בהכרח קשורה לקודמתה. קשה לבנות קבוצות סביבו, מעט מאוד שחקנים ומאמנים שולטים בדיאלקט של מסי. זה בינו לבין עצמו ומצופה מהשחקנים שסובבים אותו וממאמניו להבין אותו.

מסי. לא מנהיג את הקבוצה, היא רודפת אחריו (Gettyimages)
מסי. לא מנהיג את הקבוצה, היא רודפת אחריו (Gettyimages)

בניגוד לגדולי המשחק האחרים – די סטפנו, פלה, קרויף, מראדונה או זידאן – שקבוצות נמסרו לרגליהם והם סידרו אותן כרצונם ולפי הבנתם, מסי לא מבטא את רצונותיו, בטח לא מכתיב אותם. הוא לא יודע מה לדרוש מחבריו לקבוצה או ממאמניו, אלה דרישות שהוא עצמו לא יודע לנסח. מנקודת מבטו הדברים פשוט קורים. אבל מהם מצופה להבין מה מסי צריך כדי שיפיק את קסמיו. זה הופך אותו לשחקן של קבוצה אחת, ברצלונה זו החווה הטיפולית שלו. מבין השמות שהוא תמיד מוזכר לצדם כגדולים ביותר בהיסטוריה של המשחק רק פלה שיחק בקבוצה אחת, סנטוס. ניו יורק קוסמוס לא נחשבת קבוצה לצורך העניין.

מסי הוא לא אדם רגיל. צריך להתחיל להפנים את זה, ולכן גם הכוכבות שלו לא רגילה. יכול להיות שלא ייקח מונדיאל במהלך הקריירה שלו, לא יצעיד את נבחרתו לשום מקום, לא תמיד יגיע למשחקים הגדולים, יפספס פנדלים מכריעים וישחק רק בברצלונה. המעמד שלו, הכוכבות שלו, לא צריכים להיות מושפעים מזה. מגיע לו פטור. הוא הרוויח אותו.

אפקט הבומרנג: אוסטרליה גאה במה שהיא עושה
יש במונדיאל שתי נבחרות שצפייה במשחקיהן יכולה לגרום לישראלים לחוש באי נוחות - מצרים ואוסטרליה. מצרים מסיבות מובנות שאין טעם לפרטן, אוסטרליה בשל היריבות המיתולוגית שפעם, לפני הרבה שנים, הייתה קיימת בינה לבין ישראל. פעמיים בעבר, הראשונה לפני כמעט 50 שנה והשנייה לפני כ-30, ישראל עמדה בין אוסטרליה לבין הגעה למונדיאל. היא הדיחה אותה ב-1970 ועלתה על חשבונה למונדיאל של מקסיקו. בפעם השנייה ישראל הדיחה את אוסטרליה ועלתה לשלב הנוקאאוט מול קולומביה לקראת מונדיאל 1990 באיטליה. אוסטרליה השתתפה עד היום בחמישה מונדיאלים, הראשון ב-1974, אבל חשוב מזה: היא העפילה לכל ארבעת המונדיאלים האחרונים. ב-2006 היא הגיעה עד שמינית הגמר.

שחקני נבחרת אוסטרליה חוגגים. מביאים עורף קשה למונדיאל (AFP)
שחקני נבחרת אוסטרליה חוגגים. מביאים עורף קשה למונדיאל (AFP)

אלי גוטמן רואה את אוסטרליה מוציאה את הנשמה לצרפת ונזכר ביריבות המיתולוגית ההיא. זו יריבות מיתולוגית בעיני הישראלים אבל עבור האוסטרלים ישראל היא עוד נבחרת שפעם הם התקשו מולה, אבל בהווה נותר ממנה רק זיכרון עמום. גוטמן מתפעל מהדרך הארוכה שהכדורגל האוסטרלי עשה מאז. אוסטרליה אכן התקדמה. היא עושה היום בדיוק את אותו הדבר שעשתה לפני 50 שנה ולפני 30 שנה, רק שהיא עושה את זה הרבה יותר טוב. מה שאי אפשר לומר על נבחרת ישראל.

הסוקרוז מביאים למונדיאל מה שהרבה מאוד נבחרות, יותר מדי נבחרות, מביאות איתן: עורף קשה. אוסטרליה לא הייתה מוצאת את מקומה במונדיאל שתביעות הסף שלו מהמשתתפות באירוע היו יותר מחמירות ורק הטובות באמת היו מגיעות. מדי מונדיאל אנחנו נוכחים כמה יפה האוסטרלים סוגרים את פערי האיכות בינם לבין יריבות עדיפות בהרבה, ורק בגלל קשי עורפם.

מזמן לא שמעתי את הפסיקה "אלה לא פראיירים" בתדירות ששמעתי אותה בימים האחרונים. המונדיאל הזה מבשר את שובם של ה"לא פראיירים". איסלנד זו עוד נבחרת שאנו מתבוננים בהשתאות כיצד היא סוגרת פערים איכותיים שבינה לבין יריבותיה, וגם במקרה הזו רק משום גישתה הלא מתפשרת למשחק.

שחקני איסלנד. הפערים הם רק על הנייר (Gettyimages)
שחקני איסלנד. הפערים הם רק על הנייר (Gettyimages)

איסלנד ואוסטרליה, ויש עוד נבחרות כאלה, מייצגות כדורגל שהכסף הגדול לא הגיע אליו. הליגות שלהן מתנהלות בשוליו, מחוץ לנתיב הזרימה שלו, ובכל זאת שתיהן נראות שייכות. איסלנד זו נבחרת שמסוגלת להוציא מיריבתה את התוצאה הרצויה לה, בכל מקום ובכל מעמד. הפערים היו ונותרו רק על הנייר, אין להם השפעה על הנעשה. איסלנד שלטה בהתרחשויות נגד ארגנטינה גם כשנלחצה לשערה ועשתה את זה בלי טיפה של חן או ליטוש.

עד עכשיו זה מונדיאל של נבחרות קטנות שגורמות לגדולות להיראות לא טוב. התנהלו כבר די והותר משחקים בין יריבות לא שקולות על הנייר כדי להתרשם שזו המגמה. מתברר שזה אפשרי לגמד את הגדולות. שווייץ הטיחה את ברזיל לקרקע ביום עבודה סטנדרטי מבחינתה. זה אכן מעיד על ההתפתחות של הכדורגל השווייצרי וזה מעודד מאוד שהכדורגל השווייצרי גדל ומתפתח וגם האיסלנדי, אבל זה אומר גם שהטובות הרבה פחות טובות מכפי שחשבנו. זה מונדיאל. אנחנו כאן בשביל הגדולות, לא בשביל המתפתחות.
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ