תלוי בכוכב: ברזיל, פורטוגל וארגנטינה, משתעבדות לשחקן אחד

גם בעיני הברזילאים, הנבחרת שזכתה במונדיאל במקסיקו 70' הייתה הטובה ביותר שייצגה את מדינתם אי פעם. היו עוד כמה נבחרות ברזילאיות גדולות שלקחו את גביע העולם, אבל בדרך כלל הם מצביעים על זו. באופן קצת מפתיע, ואולי לא, מיד אחריה הם ממקמים את הנבחרת הקסומה של ספרד 82'. זו שלא לקחה כלום והודחה בשלב הבתים השני – המקבילה אז של רבע הגמר – אבל סיפקה כדורגל שהמחיש את תפיסת המשחק הברזילאית והציגה אותה בשלמותה, כולל ההפסד הצורב לאיטליה, שהציניות הפרקטית שלה רק העצימה את הז'וגו בוניטו. 

אני הייתי מושיב את ניימאר מול הווידיאו של משחקי הנבחרת במקסיקו 70', אם כי גם מצפייה במשחקיה של הנבחרת במונדיאל 82' הוא יכול ללמוד משהו. בנבחרת של 82' שיחקו כמה אינדיבידואלים שכל אחד מהם היה יכול לגרום לניימאר להרכין את ראשו בענווה ובכל זאת הם שיתפו פעולה, שיחקו בהרמוניה מופתית, אף אחד לא לקח מהצלחת האחר. לנבחרת של 82' לא היה את האחד שהיא סבבה אותו כפי שניימאר מתיימר להיות, והיא לא חיכתה להוראות הפעלה ממנו. לנבחרת של 70' היה את האחד הזה.  

פלה היה בן 30 במקסיקו  70', המונדיאל הרביעי והאחרון שלו. 30 אז במונחים של שחקן כדורגל, – זה 35 היום. פלה היה חבוט וחבול, את שני המונדיאלים הקודמים הוא לא השלים בגלל פציעות. את המונדיאל של 58' הוא לקח כשהיה עוד ילד שאף אחד לא שמע עליו. למקסיקו 70' הוא הגיע כבר מעבר לשיאו.

פלה חוגג זכייה ב-1962. איזה אתלט גדול הוא היה (gettyimages)

אם ניימאר יתעכב על דקויות הוא יוכל להתרשם איזה אתלט פלה היה. בגילו ובמצבו הוא שהה באוויר, הכין את גופו לנגיחה, כפי שרונאלדו, רק רונאלדו, עושה היום, כעבור כ-50 שנה. כשפלה עשה את זה אז זה נראה לא חוקי. הוא הוציא מעצמו שתי נגיחות: האחת סחטה מגורדון בנקס את ההצלה המדוברת בהיסטוריה של המשחק, והשנייה הכריעה את אלברטוסי בגמר נגד איטליה. פלה כבש את הראשון בגמר, הוא בישל לז'אירז'יניו את השלישי – הורדה קטנה עם הראש, ישר לרגל, ואת הרביעי לקרלוס אלברטו בפס שכתוב עליו "מתנה מאלוהי הכדורגל". גול אחד ושני בישולים בגמר גביע העולם משחקן חבוט וחבול שנמצא מעבר לשיאו. 

ניימאר, שבוודאי יודע להעריך יכולות אינדיבידואליות, יכול להתרשם ולהתפעל מה פלה עשה עם הכדור לפני כ-50 שנה, אבל בדבר אחד ספק אם יבחין: איך פלה לוקח צעד אחד אחורנית כשצריך ונותן לכל אלה שסביבו להתבטא. וכשהם נתקעים אז הוא מתערב, מחלץ אותם ומאפשר להם להמשיך ולזרום. אני בספק אם ניימאר יבחין בזה. 

כל הנבחרות נסמכות על הכוכבים כשהן מגדירות לעצמן את שאיפותיהן וציפיותיהן ביחס למונדיאל. שחקן אחד גדול יכול לגרום לנבחרת לפתח ציפיות שווא ולהתנפח מעט מעל למידותיה. האופטימיות של הפולנים נבעה במידה רבה מקיומו של לבנדובסקי כפי שהתקוות של המצרים להופעה מכובדת סבבו את סלאח. מבין כל הנבחרות, רק ברזיל, פורטוגל וארגנטינה משתעבדות לכוכבי העל שלהן: ניימאר, רונאלדו ומסי. כשהם על המגרש הנבחרות האלו הופכות תלותיות. התוצאות לאורך השנים לא מצדיקות את התלות הזו. התקדים של מראדונה ב-86' לא חוזר על עצמו משום מה. שחקן אחד שברגליו מופקדת הנבחרת לא יביא אותה לשום מקום. האמת היא שגם לפורטוגל ובוודאי לארגנטינה וברזיל יש די והותר אפשרויות כדי להתנתק מיחסי התלות האלה ולעצב מחדש את מערכת היחסים שלהן עם הכוכבים.

ניימאר עם פאוליניו. תלות מוגזמת? (gettyimages)

פורטוגל הייתה עומדת על רגליה גם בלי רונאלדו. את היורו היא לקחה כמעט בלעדיו. יש לכדורגל הפורטוגלי רקורד לאורך השנים. פורטוגל הצמיחה ומצמיחה מאמנים ושחקנים גדולים באופן קבוע. פורטוגל זאת לא מצרים. היא צריכה ליהנות מהערך המוסף שכריסטיאנו מביא, לא להתבטל בפניו. זה תקף גם לגבי מסי וארגנטינה. מסי מוביל את ארגנטינה למונדיאל השלישי שלה והנבחרת בתקופתו היא בינונית במונחים שלה, בלי שום קשר למי שמשחק סביבו. מסי לא משפיע על נבחרת ארגנטינה. 

בין ניימאר לפלה קיימת הקבלה כרונולוגית. גם ניימאר עלה לבוגרים של סנטוס בגיל 17. הוא משחק בנבחרת מגיל 19 וקיבל אותה לרגליו לקראת המונדיאל הביתי שלה ב- 2014. היום הוא בן 26 וביחס להמולה שמתחוללת סביבו מאז התגלה כילד פלא, אין לו הרבה מה  להראות, להוציא את המופע ההרואי שלו בגומלין שמינית גמר הצ'מפיונס נגד פ.ס.ז'. יש לניימאר המון מה להוכיח והוא עוד יכול להוכיח, אבל זה יהיה כרוך בשינוי הגישה שלו.

אין סיבה אחת שברזיל תפתח בו תלות או שהוא יחשוב כך. יש לברזיל אינספור כלים נוספים שרק מבקשים אפשרות הוגנת להתבטא וניימאר נוטל אותה מהם. הוא כופה את עצמו על נבחרתו. נראה שעוד לא הבין מי משחק איתו. הוא לא מבדיל בין פירמינו לפרד. הוא חושב שזו החבורה של 2014. זאת אכן הייתה נבחרת שהיה בה מעט מאוד חוץ ממנו, אבל ברזיל הנוכחית היא אחת הנבחרות המוכשרות והמגוונות שהמדינה הזאת העמידה בעשורים האחרונים. כל מה שניימאר צריך לעשות זה להתבונן סביבו, להעריך את הקיים, לעשות צעד אחורנית ולהשתלב. להשתלט על המשחק רק מתי שזה הכרחי. כמו ההוא מהווידיאו.

רונאלדו. פורטוכגל תעמוד על רגליה גם בלעדיו (gettyimagesI)

המונדיאל מלמד משהו על טיבם של כוכבי התקופה. נבחרותיהם זקוקות להם אבל לא תלויות בהם. הכוכבים הגדולים של הזמן הזה נותנים לקבוצותיהם ולנבחרותיהם מה שטוני קרוס נותן לגרמניה; קיין לאנגליה; דה בריינה והזאר לבלגיה; מודריץ', ראקיטיץ' ומנדז'וקיץ' לקרואטיה. יש עוד הרבה דוגמאות. אלה כוכבים שלא באים להיראות אלא לתת. לזה הכוכבות שלהם מחייבת אותם, לא לקסמים שהם מפיקים כשהכדור ברגליהם, לא למבצעים חד-פעמיים, לא ליכולות אישיות אלא לתרומה כוללת. הם יודעים מה מצופה מהם – השורה התחתונה היא מה שהקבוצה שלהם משיגה, לא מה הם עשו באופן אינדיבידואלי. אין בכדורגל ראסל ווסטברוק. הכדורגל מצמיח כישרונות אינדיבידואלים אבל לא משעבד להם קבוצות. להוציא את המקרים של מסי, רונאלדו וניימאר. 

הכדורגל לא משתעבד לכוכביו כפי שהכדורסל משתעבד, בהיותו ענף סטטיסטי שמקדש את המספרים האישיים וחורץ גורלות על פיהם. זו גישה שהופכת גם את כרמלו אנתוני לסופרסטאר. אני לומד שהוא נאות להאריך את ההתקשרות עם אוקלהומה ותוהה מי הציע לו להאריך את ההתקשרות. הכדורגל כבר יודע – לא משעבדים קבוצה לכוכב שלה כי קבוצה משועבדת לכוכבה בסופו של דבר פחות טובה איתו מאשר בלעדיו.

מסי. שחקן גדול גורם לנבחרת לפתח ציפיות (gettyimages)

אורוגוואי הייתה הנבחרת הראשונה מדרום אמריקה שעלתה לשלב שמינית הגמר. אורוגוואי, לא ברזיל ולא ארגנטינה.איך יכול להיות שמדינה בת כשלושה מיליון תושבים היא מעצמת כדורגל. אורוגוואי זכתה בעידן הקדום בשני מונדיאלים והעפילה ל-12 מתוך 18 הטורנירים האחרונים.

אוסקר טבארס, מאמנה של אורוגוואי ב-12 השנים האחרונות, נשאל לפשר ההישגיות הזו. הוא מסביר שההבדל בין אורוגוואי לכל מדינה דרום אמריקאית אחרת הוא שהכדורגל מגדיר אותה. ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה ואקוודור, לכל אחת מהן יש הגדרות נוספות מעבר לכדורגל, שמן נקשר גם בדברים נוספים. לאורוגוואי אין שום דבר אחר שמגדיר אותה, בלי הכדורגל אף אחד לא היה שומע עליה. בלי הכדורגל אורוגוואי זו פיסת אדמה בין ברזיל לארגנטינה שאיש לא מודע לקיומה.

גודין וקבאני. מדינה קטנה, מעצמת כדורגל (gettyimages)

הסלסטה עבור האורוגוואים היא מה שהאול בלקס עבור הניו זילנדים. כשזו הגישה וזאת החשיבות, כל משחק נגד אורוגוואי זה נגד נדאל על חימר. אורוגוואי הצמיחה לאורך העשורים אינדיבידואלים גדולים וכישרונות מבריקים שלא שינו, ולא ביקשו לשנות, את תרבות הכדורגל שארצם מחויבת לה. כוכביה הגדולים ביותר לא שעבדו לעצמם את הנבחרת. סוארס, קבאני וגודין הם ­­­המודל.